1 צפייה בגלריה
הפגנת מחאה של מבקשי מקלט אריתראים
הפגנת מחאה של מבקשי מקלט אריתראים
מהומות האריתריאים, אתמול בתל אביב
(צילום: EPA/ATEF SAFADI)
אתמול (שבת) לפני הצהרים, כשהתחלתי להבין את ממדי הכאוס בעימותים בדרום תל אביב בין האריתריאים לבין המשטרה ובינם לבין עצמם, התחלתי לדאוג. היה לי ברור שגם החבר'ה שעובדים אצלי בקפה נמצאים שם. מי אלה החבר'ה שלי? טאגס וגברי ואוואט אינם עובדים אקראיים שבאים היום והולכים עוד כמה חודשים. חלקם אצלנו כבר תשע שנים. המשמעות היא שאני מכיר אותם היטב: את ההיסטוריה שלהם, את הפוליטיקה הפנימית, את האופן שבו הטלפון לא עוזב להם את יד כי הם עוקבים – ללא הפסקה – אחרי החדשות שמגיעות משם. מהבית באריתריאה. לחלקם יש משפחות שם. לכולם הלב עדיין שם.
אבהיר: אני לא מתייחס כאן לממד האלים של האירועים בשבת ובוודאי שלא מגן עליו. אני גם לא אכנס כאן לדיון הנצחי סביב שאלת "פליטים או מהגרי עבודה", שאצלנו מתמקד בפלפולים לא רלוונטיים תוך התעלמות מהאמנות הבינלאומיות שעליהן חתומה ישראל ומרגשות אנושיים אלמנטריים. הדברים שאני כותב לא נוגעים לעניין החוקי. הנה מה שאני כן יודע בבירור: החלום של כל אחד ואחד מהם הוא לחזור לאריתריאה. וגם את זה אני יודע: רבים מהם מבינים שהחלום הזה לא יתגשם לעולם.
כל מי שעובד אצלי ברח מאריתריאה ומהדיקטטורה ששולטת שם כבר שלושה עשורים. הם ברחו כי היו מחויבים בשירות שאינו מוגבל בזמן בצבא של ממשל דכאני אכזרי. איש מהם לא היה מוכן לקחת חלק בזוועה הזאת, ולכן הם נמלטו משם ובדרכם ליעדיהם עברו תלאות שרוב הישראלים לא מסוגלים להעלות על הדעת. אם יחזרו, יחויבו להתגייס או להיאסר (בכלא של דיקטטורה, כן?). איזו ברירה יש להם?
והנה עוד דבר שאני יודע אבל אין לו ביטוי בציבוריות אצלנו: כל האריתריאים החיים כאן רוצים לעזוב את ישראל. עד האחרון שבהם. כרגע, האופציה היחידה הקיימת, וכמובן לא לכולם, היא קנדה שקולטת אותם כפליטים ונותנת להם אזרחות וזכויות. אז רובם נמצאים בתהליך של עזיבה. המשמעות היא שמדינת ישראל הצליחה במשימה שלה ושברה אותם.
מדובר באנשים שחלקם נמצאים פה 13 שנה בלי מעמד חוקי, בלי זכויות ובלי שום אופק או ודאות. אין להם מספר זהות אחד ששייך להם: הם קיבלו מספר זהות כשעברו את הגבול, ביטוח לאומי נתן להם מספר אחר, ובבנק הם מקבלים מספר שלישי, כי הוויזה שהם קיבלו בגבול (בת 10 ספרות) לא תואמת את המערכות של הבנק (שמכיר רק תשע ספרות של ישראלים). אז אני לא מדבר בכלל על מותרות כמו רישיון נהיגה. אפילו פעולה פשוטה כמו להזמין תור לבנק ולדאוג לכסף שמקיים אותם הם לא יכולים.
הנה דוגמה: לפני כמה חודשים חשדתי שאחד העובדים שלי נעצר אז הגעתי לתחנת המשטרה וניסיתי לברר. הצגתי צילום של הוויזה שלו והשוטרת ענתה לי: "זה לא יעזור". למה, תהיתי. "כי אנחנו לא מתייחסים למסמך הזה. כל פעם כשמישהו נעצר הוא מקבל מספר מעצר זמני". אבל הנה, זה השם שלו, התעקשתי. "אנחנו רושמים את השם איך שאנחנו שומעים". אז איך אני יכול לדעת אם הוא פה, הייתי קרוב לייאוש. "בוא נלך לתא העצורים ותצעק את השם שלו". זו התשובה שקיבלתי. ככה הם חיים פה, שנים ארוכות בלי מעמד ובלי זכויות. שקופים. הם לא צריכים גידופים של פוליטיקאים וטוקבקיסטים כדי לדעת היטב שאין להם פה עתיד.
אסף בריט אסף בריט
טאגס וגברי ואוואט הם העובדים הכי טובים שהיו לי. חרוצים, צנועים, אנושיים. כשהבן שלי לואי מגיע לעסק, הם החברים הכי טובים שלו. וחשוב גם להגיד: יש להם פה קהילה גדולה, אוכל שמזכיר להם את הבית, פרנסה מכובדת. רק דבר אחד אין להם בישראל: תקווה. חומר למחשבה כשאתם תוהים איך הם הגיעו למידת הזעם כשראו בשבת את תומכי הדיקטטור שהחריב את חייהם חוגגים את זה.
אני לא יודע מה אעשה ביום שהם ילכו מפה. עובדים אחרים אפשר למצוא, אבל כשאנשים קרובים אליך עוזבים - זה עצוב. ובעיקר עצוב שהמדינה שלי, שקמה על אתוס ההצלה מהתופת, בוחרת להתייחס בגזענות ובשנאה לאנשים שברחו מבתיהם בדרך לא דרך. מדינה שמסיבותיה מתעקשת לאורך שנים לא לבדוק את סיפוריהם של הנמלטים ולתת להם מעמד. מדינה שהחליטה לשבור את רוחם – והצליחה. אני מתבייש בה.
  • אסף בריט הוא בעלי קפה התחתית בתל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il