ועידת החירום של מנהיגי מדינות ערביות ומוסלמיות שהתכנסה בסוף השבוע בריאד הפכה כצפוי למפגן תמיכה מילולי בפלסטינים, אבל מעבר להזדהות הצהרתית לא הוחלט בה על צעדים אופרטיביים כמו ביטול הסכמי השלום עם ישראל, ניתוק היחסים הדיפלומטים איתה או הטלת סנקציות כלכליות עליה. בלט נאומו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, יוזם הכינוס הדחוף, שכלל קריאה מאוזנת להפסקת אש ושחרור כל החטופים. עמדה כזאת לא הייתה נשמעה בשנות ה-50, ה-60 או ה-70, כאשר העולם הערבי והליגה הערבית היו במת התמיכה הקדמית במאבק הלאומי הפלסטיני.
ניתן להצביע על חוזה השלום בין ישראל למצרים ב-1979 כנקודת מפנה מכרעת: הוא סימן תהליך של טרנספורמציה מתפיסת "הסכסוך הישראלי-ערבי" ל"קונפליקט ישראלי-פלסטיני". מאז לא התחוללה מלחמה קונבנציונלית בין ישראל לבין מדינה ערבית (להוציא עימות מוגבל בין צה"ל לצבא סוריה במלחמת לבנון הראשונה). העולם הערבי הממסדי החל לסגת באופן הדרגתי מזירת הסכסוך ולשחרר את עצמו מהמורשת הפאן-ערביסטית מבית מדרשו של ג'מאל עבד אל-נאצר. כבר ביוזמת השלום של יורש העצר הסעודי הנסיך פהד ב-1981 היה ביטוי משמעותי לקידום נוסחה פשרנית להסדר מדיני בין ישראל לבין העולם הערבי.
מאז דווקא סעודיה, ולא מצרים, הייתה המדינה הערבית שניסתה לקדם נוסחאות להסדר מדיני. זה עולה בקנה אחד עם התהליך המתחולל בעולם הערבי מאז שנות ה-70, שאותו סיכם העיתונאי ואיש סודו של נאצר, מוחמד חסנין הייכל, שתיאר את עליית מעמדן של המונרכיות במפרץ על חשבון מצרים באמירה "אל-ת'רוה בדל אל-ת'ורה" (העושר תחת המהפכה). כלומר: מרכז הכובד של הפוליטיקה הערבית עבר ממצרים המהפכנית בתקופת נאצר, לסעודיה בעלת ההון בעידן הניאו-ליברלי.
הציפייה של הפלסטינים שהעולם הערבי יתייצב לצידם כפי שעשה ב-1979-1947 נכזבה פעם אחר פעם. כבר ב-1982, הוא לא יצא מגדרו כדי לסייע לאש"ף במבצע של"ג ובמצור על ביירות. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות הסכסוך שבה הטיל צה"ל מצור על בירה ערבית, אולם כבר אז הסתמנה המגמה: הזדהות עם המאבק הפלסטיני ללא התערבות ממשית. חמש שנים לאחר מכן, האינתיפאדה הראשונה עוררה הזדהות רחבה עם הפלסטינים, אולם גם כאן העולם הערבי הממסדי דבק בעמדתו ונמנע מהתערבות ממשית. ועידת מדריד ב-1991, שבאה בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, ביטאה עמדה עקבית של העולם הערבי על חתירה למציאת הסדר מדיני. מגמה זו השתקפה נאמנה בשיח הפוליטי-ערבי דאז שלפיו "השלום הוא בחירה אסטרטגית".
ד"ר יוסרי ח'יזראןהמענה הערבי-הממסדי לאינתיפאדה השנייה היה אימוץ יוזמת השלום הסעודית, שהפכה פה אחד על ידי חברות הליגה הערבית ל"יוזמת השלום הערבית". וכאמור תגובת העולם הערבי מאז 7 באוקטובר אינה שונה בהרבה: הוא קורא להפסקת אש, אולם לא ממש נחלץ לעזרת ארגון הטרור חמאס, ובין המשטרים יש כאלה שאף מייחלים לתבוסתו, הן בשל האידיאולוגיה הרדיקלית והן בשל זיקתו לאיראן. מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה מצהיר שארגונו מחויב למאבק בישראל, אבל הוא גם מקפיד להפנות קריאה לעולם הערבי להושטת יד, בניסיון להביך את המשטרים בפני הקהלים שלהם.
אם לפני האירוע המכונן של "האביב הערבי" נקשר הסדר מדיני עם ישראל במידה מסוימת במציאת פתרון לבעיה הפלסטינית, הרי שמאז התניה זו הוסרה מסדר היום של מרבית מדינות ערב. להיפך, ההסכמים השונים עם ישראל מוצגים בין היתר כאמצעי יעיל יותר לקדם את הפתרון המדיני. העולם הערבי-הממסדי השיל מעליו את האחריות לשאת בעול הבעיה הפלסטינית ואף התחיל לראות בה כנטל מסוים. ראייה זו לא עתידה להשתנות גם על רקע המלחמה הנוכחית. מדינות ערב לא מסתירות את סימני העייפות מהפלסטינים, קל וחומר מארגון הטרור הרצחני שמייצג אותם.
- ד"ר יוסרי ח'יזראן הוא מרצה בכיר במרכז האקדמי שלם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
