אני סגן ג' (היום במיל') ואם הייתם שואלים אותי לפני סוף חודש נובמבר 2021 על סא"ל דן שרוני, הייתי מספרת כמה הוא היה קרוב אליי, היה המפקד שלי בקורס הכשרה לתפקידי ס' מ"פ, כמה היוועצויות היו לי בו, איך דאג למקום לינה בבסיס שהיה שומר בשבילי בחדר גדול יחסית.
תנו לי לספר לכם מה אירע עבורי בסוף חודש נובמבר כאשר התחלתי לקבל טלפונים מבנות שונות שהיו עימי בצבא ומהם למדתי שפורסם שסא"ל שרוני נעצר על כי צילם חיילות וקצינות ברחבי היחידה. המבוכה השתלטה עליי מאוד מהר כשעיינתי בפרסומים באתרי החדשות, לא ידעתי מה לעשות ואיך אני אמורה להגיב ומה בעצם אני חווה ברגעים אלה. מאותו רגע, הזמנים התחילו להתערפל והרגשות התחילו לבעור בי, הבנתי שכנראה דן צילם גם אותי. כעבור לא הרבה זמן, יום, יומיים או שלושה – הגיע טלפון ממספר חסוי, בעבר השני של השיחה הייתה זו בחורה שהזדהתה כחוקרת מצ"ח, ישר הבנתי במה מדובר, הסיוט הופך למציאות. הרגע הזה נחרט בזיכרוני והתחיל את מסכת האירועים ואת מעגל האימה מהם אני לא מצליחה לצאת ואליהם אני נגררת עד היום, עת אני כותבת שורות אלה ממש.
זומנתי לחקירה, באותו רגע כבר לא רציתי לחיות. פחדתי ממה שיחשפו בפניי, חששתי, התביישתי, הייתי מוצפת ברגשות, רציתי שיחבקו אותי ורציתי לא להתקרב לאף נפש חיה, לא ידעתי מה יהיה עם הוריי ועם המשפחה ואיך להגיד להם שגם אני חלק מהקורבנות הנפגעות, התבודדתי, סגרתי תריסים, הייתי ספונה בתוך עצמי, מבולבלת, נבוכה, בוכייה. לא יודעת אם ישנתי, מתי ישנתי, הכל הרגיש כמו רגע מתמשך, עד החקירה.
אני לא זוכרת איך הגעתי לחקירה. הכל שחור, חור בזכרון, כאילו אני לא רוצה לזכור מה עבר עליי ולא יכולה לזכור, ואז בחקירה אני מספרת מי אני, מהיכן אני מכירה את דן, מה טיב היחסים שלי עימו שהיו מפקד-פקודה אך יחד עם זאת היו לנו שיחות מקצועיות ברמה האישית בהן שיתפתי אותו רבות לגבי לבטים בצה"ל ובתוכניותיי להמשך שירות. ולא עבר זמן רב עד שהתחילו להציג בפניי סרטונים רבים בהן אני מזהה את עצמי מצולמת, אני רואה את עצמי בסרטונים שנמשכו מספר דקות שהיו עבורי ארוכות עד מאוד וביקשתי בבכי מהחוקרות להעביר את זה קדימה ולא לצפות בי מסתובבת בחדר, לאחר מקלחת או בסיטואציה אחרת שהיא פרטית ולחוש את הבושה, את החילול, את ההפקרות.
"זומתי לחקירה, באותו רגע כבר לא רציתי לחיות. פחדתי ממה שיחשפו בפניי, חששתי, התביישתי, הייתי מוצפת ברגשות. התבודדתי, סגרתי תריסים. לא עבר זמן רב עד שהתחיל להציג בפניי סרטונים רבים. עברתי אונס נפשי"
היו כמה סרטונים כאלה, מימים שונים, מסיטואציות שונות, בכולן אני עירומה או ללא חלק עליון, או במגבת שמכסה חלקים ממני והכל ברגעים אישיים שאני לא תיארתי לעצמי שמישהו צופה בי ובטח לא מצלם אותי ובטח לא מי שהיה המפקד שלי באותה העת. אז התחלתי לשחזר איך בכל הפעמים צולמתי בחדרים שדן נתן לי לשהות בהם, הוא סידר לי את החדים ה"נוחים" יותר שלכאורה היו נוחים עבורי אבל בעצם היו כנראה "נוחים" עבורו כדי לבצע את זממו בי. הוא הציב אותי במקום שהיה מוכן כבר לטובת צילום, הכניס אותי למצבים שהוא מנצל אותי, הוא לא בחל בשום דבר, האמון שרכשתי כלפיו פשוט הופר בדיעבד. אני לא יכולה לחשוב איך אפשר לתת אמון בבני אדם, ריבונו של עולם – זה היה המפקד שלי, מי שעיניי נשואות אליו מבחינה מקצועית, ידעתי שהוא נשוי ושיש לו ילדים ובכל זאת ולמרות זאת הוא עשה את שעשה. אני לא יכולה לסמוך יותר על אנשים, אין לי אמון באף אחד, אני לא רוצה להאמין באף אדם.
אחרי החקירה, הייתי שבורה, אם חשבתי שקודם רציתי למות ולא רציתי לחיות אז כשהגעתי לדירה נכנסתי למקלחת וחשבתי מה הדרך הטובה ביותר לעצור את הסיוט שאני לא מצליחה להתעורר ממנו, מפחיד אותי לומר את זה אבל היו לי כמה אפשרויות שאותן שקלתי ברצינות. אני מאשימה רק אדם אחד בסבל המתמשך הזה - את סא"ל דן שרוני, הנאשם! הסוטה! עבריין המין שצפוי להיות מורשע בעבירות מין כה רבות וכלפי כל כך הרבה בנות אחרות, חלקנו קצינות, חלק אחר חיילות, אבל הוא היה המפקד של כולנו וכולנו היינו פקודות שלו באופן כזה או אחר. הצבא נתן לו כוח, כוח שהוא השתמש בו כפי שהשתמש.
והיום – אם תרצו לדעת מה הצבא נותן לי כמי שנפגעה, הצבא לא מושיט לי יד לעזרה בכלום. טיפולים אני נאלצת לממן מכיסי למרות שאינני מסוגלת לעבוד כפי שעשיתי עד לאותו אירוע, משרד הביטחון לא מכסה מי שזקוקה לטיפולים נפשיים כאשר המעשים שבוצעו (צילום הסרטונים) היו בזמן ששירתה כקצינה אך החשיפה לטראומה ולעובדה שצולמה היו שכבר הייתה אזרחית.
הפרקליטות הצבאית, גם עליה אי-אפשר לסמוך, דואגים לומר שהנה, הוא יודה עכשיו, זה לטובתי לכאורה כי לא אצטרך להעיד, אבל על מי אתם עובדים? התיק הוא "תיק תפור" כל הראיות כבר שם. הזכות להעיד היא זכות ולא חובה, לעמוד מולו ושיידע כמה הוא מעל באמון שלי, שידע ש"תודות" לו ולמעשיו אני עכשיו חייה בגיהינום ושכל יום שעובר אני מנסה להתאושש ולהשתקם מהחוויות שעברתי בגללו.
אמש קראתי שהרמטכ"ל אמר שישלול לו את הפנסיה. אדוני הרמטכ"ל על מי אתה עובד? הרי בעוד שנתיים כשיהיה רגע ההכרעה – לא אתה תהיה הרמטכ"ל, עד אז מישהו אחר יהיה בתפקיד. אתה מנסה לכבות עכשיו שריפות? על חשבוני? על חשבון נפגעות אחרות? להסיט את האש מהפרקליטות הצבאית שנותנת יד לדחייה כזו? אדוני הרמטכ"ל, במקום שהפרקליטות תציע לי ולכל מתלוננת כמה אלפי שקלים בודדים – שלא מכסים לי את הטיפולים שעברתי עד עתה ובטח לא את אלה שאני עוד צריכה – למה שלא תיקח את הכסף הזה ותעביר לנו?
עו''ד עידן דבירצילום: יואב חסקלוביץ'איפה האחריות של צה"ל? האם את הבת שלך היית שולח לקורס שבמהלכו יצלמו אותה בחדרים בפרטיות? שיגרמו לה לעבור אונס נפשי? כן, אדוני הרמטכ"ל, זה אונס! לכל דבר ועניין זה אונס. אני נאנסתי במשמרת שלך.
סגן במיל' ג' היא אחת מ-49 הנשים שסא"ל שרוני מואשם בצילומן ומיוצגת ע"י עו"ד עידן דביר.
