התחקיר היסודי על קרב בארי מראה בבירור שהכשלים והמחדלים העיקריים היו ברמה האסטרטגית, והרבה פחות ברמה הטקטית של הכוחות שפעלו בשטח. האשמה העיקרית במחדלים נעוצה ב"קונספציה" שרווחה בצה"ל, וביהירות של כל גורמי מערכת הביטחון שעסקו בהגנה על העוטף. הקונספציה הצבאית קבעה שחמאס לא רוצה לבצע מתקפה רבתי על כל יישובי העוטף, אלא רק להציק לישראל כדי לשפר את רווחת תושבי עזה. היהירות גרמה לכך שבצה"ל ובקהילת המודיעין העריכו כי חמאס אינו יכול לבצע מתקפה גדולה כזו, ולכן לא נערכו כראוי.
במסקנות התחקיר הצה"לי, בניהולו של האלוף במיל' מיקי אדלשטיין, שתי העובדות האסטרטגיות האלה באות תחת הכותרת "תרחיש הייחוס". בצה"ל כמו בצה"ל, לכל דבר ועניין יש מונח מכובס בלשון מקצועית. לפי התחקיר, תרחיש הייחוס קבע שאם חמאס והג'יהאד האיסלאמי ינסו לפרוץ את המכשול הטכנולוגי והטכני בגבול הרצועה, הוא ייפרץ רק אחרי ארבע שעות; ושאם חמאס יעז לתקוף, הוא יעשה זאת בנקודה אחת או לכל היותר שתיים, ולא ב-30 נקודות לרוחב כל הגזרה היבשתית והימית כפי שקרה.
כתוצאה מהקונספציה הזאת ומהיהירות, המתבטאות במסמכי תרחיש הייחוס שנכתבו בצה"ל, הקימו הצבא ומערכת הביטחון מכשול טכנולוגי – כלומר גדר המערכת, החיישנים ועמדות הירי המאוישות מרחוק ("רואה יורה") – אבל לא בנו מערך הגנה על יישובי העוטף כפי שהתחייב כנגד האיום האמיתי במתקפה רבתי של חמאס, שעליו היה מידע מפורט בקהילת המודיעין. תוכנית "חומות יריחו", למשל, הייתה בידי צה"ל יותר משנה לפני שהתבצעה המתקפה, אבל צה"ל לא התייחס אליה וזלזל באפשרות. ההתעלמות הזו של קהילת המודיעין, כולל השב"כ בלילה שלפני המתקפה, נבעה גם היא מהקונספציה ומהיהירות.
כשמדברים על קונספציה, מדברים למעשה על שתי קונספציות. האחת היא זו של הדרג המדיני, שראה בחמאס "נכס" שיש לבדל אותו מהרשות הפלסטינית כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. הקונספציה המדינית הזו היא שאפשרה לחמאס לקבל כספים ולהתעצם באין מפריע. הקונספציה השנייה הייתה הקונספציה הצבאית, שבאה לידי ביטוי באופן ישיר בכך שצה"ל לא נערך כלל לקרב הגנה שמחייב קו הגנה ראשון, קו הגנה שני וקו הגנה שלישי, שיעצרו את כוחות חמאס שינסו להסתער על יישובי העוטף. צה"ל הסתפק ב"החזקת הקו" בכוחות מינימליים, עם עתודה מועטה לאורך המכשול, מתוך הנחה שדי יהיה בכך כדי להדוף ניסיון פשיטה אחד או שניים של חמאס. כך לא נערכים לקרב הגנה, אפילו אם יש מכשול חזק מאוד ועתיר טכנולוגיה. על פי מסקנות התחקיר, התפיסה הזו של החזקת הקו שהסתמכה על המכשול קרסה לגמרי: המחבלים הצליחו לפרוץ את המכשול ולחדור לשטח ישראל בתוך פחות מעשר דקות, ולא ביותר מארבע שעות כפי שנכתב ב"תרחיש הייחוס", שהוא בעצם "הקונספציה" בהתגלמותה.
גם הפריצה בנקודות רבות לאורך הגדר, הפשיטה בבת אחת על יישובים ומוצבים וחסימת צירי התנועה לא הופיעו בתרחיש הייחוס, מפני שצה"ל, מערכת הביטחון וקהילת המודיעין היו קורבנות למחשבה יהירה שזלזלה באויב ונכשלה בהבנת כוונותיו, למרות המידע הרב שהיה בידיהם. דרך אגב, גדוד חמאס שפשט על בארי ועל המוצבים שבקרבת הקיבוץ היה גדוד הנוחבה של נוסייראת, שצה"ל עד עתה לא פירק אלא התעמת איתו בשוליים בלבד, למשל במהלך חילוץ ארבעת החטופים בחודש שעבר. הגדוד הזה עדיין חי ופעיל ונמצא שם. חשוב לחזור ולהדגיש שהכשלים העיקריים שגרמו לתוצאות הנוראיות של קרב בארי היו ב-90% תוצאה של היעדר היערכות להגנה, בגלל קונספציה ובגלל יהירות.
הכוחות פעלו באומץ וחתרו למגע, ההלם והבלבול שיבשו את ההגנה
אשר לפעולת הכוחות בשטח, מהתחקיר עולה תמונה מעורבת של תופעות חיוביות ומעוררות השתאות ולצידן כשלים בפעולת הכוחות, שרובם המכריע לא חמורים מאוד, בניגוד למה שהוצג ברשתות החברתיות ובתקשורת עד שהתבצע התחקיר. התופעה החיובית הבולטת הייתה ההיחלצות המהירה של כיתת הכוננות והאזרחים בקיבוץ ובסביבתו לקרב הגנה, למרות שבגלל הקונספציה והיהירות הנשקייה הייתה נעולה, וחלקם נלחמו בידיים ריקות. תופעה חיובית שנייה הייתה הדהירה המהירה של מפקדים, לוחמים ואזרחים מכל קצות הארץ, שקמו באופן ספונטני וחתרו למגע עם המחבלים. פעולותיהם של גיבורי כיתת הכוננות של בארי, של תושבים אחרים בקיבוץ ושל כל מי שנחלץ לעזרתם בהמשך הן שמנעו אסון גדול יותר.
במשך למעלה משבע שעות, עד שהתחילו כוחות צה"ל, השב"כ והימ"מ להגיע במאסות, ניהלו 26 אנשי כיתת הכוננות וצוות של שלדג לחימה ביותר מ-300 מחבלים. יתרה מכך, כוחות צה"ל שהגיעו אחרי השעה 13:00 היו חמושים בנשק אישי ובלי רימונים, בעוד המחבלים היו חמושים בכל כלי משחית אפשרי, מה שנתן להם יתרון נקודתי בעת הקרב על בארי, וזה מאדיר את ההישג של כיתת הכוננות ושל צוות שלדג שהוקפץ לשם עוד בשעות הבוקר. אחרי שספג אבידות יצא צוות זה של שלדג מהקיבוץ בהוראת מפקדו כדי להתארגן, ועורכי התחקיר ציינו נקודה זו כחריג לרעה, אבל אין ספק שהצוות הזה מילא תפקיד חשוב במזעור האבידות והחטיפות בקרב חברי הקיבוץ יחד עם כיתת הכוננות.
8 צפייה בגלריה
כוח שלדג מחלץ תושבים מבארי במתקפת הטרור. ספג ביקורת על היציאה להתארגן, אך תרם רבות להפחתת האבידות
(צילום: דובר צה"ל)
8 צפייה בגלריה
הלווייתם של בני משפחת שרעבי שנרצחו על-ידי מחבלים בבארי
(צילום: AP Photo/Ariel Schalit)
היו שישה מקרים שאותם מציינים עורכי התחקיר כחריגים שליליים בהתנהגות הכוחות, אבל רק ארבעה מהם היו כשלים של ממש. בשני מקרים היו כוחות – לא של צה"ל, כך קובע התחקיר – שהגיעו ועזבו את המקום מבלי שנכנסו לקרב בתואנות שונות. במקרה נוסף המתין כוח אחד של 60 לוחמים למפקדו שיגיע ויוליך אותו, במקום לחתור למגע עם המחבלים בתוך הקיבוץ. במקרה אחר חיכה כוח לקבלת משימה מפורשת, ולא נכנס לקיבוץ עד לקבלת משימה כזו. היו מקרים נוספים שבהם מפקדים טעו בשיקול הדעת, אבל אלה היו מקרים שאפשר להבינם.
בסך הכול אפשר לסכם שרוב הכוחות שהגיעו לקיבוץ פעלו נכון, באומץ לב ותוך חתירה למגע. הכשלים בפעולות אלה נבעו משלושה גורמים: גורם אחד הוא ההלם של כניסה בהפתעה לקרב היתקלות שאליו הלוחמים לא הוכנו מראש; גורם שני הוא הבלבול שנבע מרשת פיקוד ושליטה משובשת, שלא נוהלה כהלכה על ידי אוגדת עזה, למשל: לכוחות נדרש זמן רב להבין שבני הערובה נמצאים בבית של פסי ולא בחדר האוכל, מפני שמי שהיה שם ודיבר עם מוקד המשטרה אמר שהם נמצאים בפינת האוכל, והתכוון לפינת האוכל בבית של פסי ולא לחדר האוכל הקיבוצי. בלבול מסוג זה נרשם גם במקומות אחרים.
סיבה שלישית הייתה הפעולה המתוכננת היטב של המחבלים, שפעלו בשלושה מרחבים: הם פעלו בצירי התנועה המוליכים לבארי, ועל ידי כך עיכבו את הגעת הכוחות שנעו ברכבים לעבר הקיבוץ בשעות הבוקר; הם פעלו נגד מוצבי צה"ל באזור בארי ונחל עוז, שנאלצו להגן על עצמם ולא הגנו על בארי כפי שהיו אמורים לעשות; והם פעלו בהמוניהם בתוך הקיבוץ, בבת אחת ובצורה ספורדית, כך שלמפקדים שהיו בשטח לא היה זמן רב מספיק כדי לקבל תמונת מצב שתאפשר הפעלה יעילה של הכוחות, שפחדו להרוג אזרחים ורצו להימנע מקרבות דו-צדדיים, שאמנם לא היו.
שלושת הגורמים האלה, בנוסף לשיקול דעת מקומי לא נכון של שניים-שלושה מפקדים, פגעו אמנם ביעילות של פעולת הכוחות, אבל זה לא היה מחדל נורא כפי שתואר למשל ברשתות החברתיות. נכון אמנם שהיו שני כוחות, שמנו עשרות לוחמים כל אחד, שהמתינו מחוץ לשער הקיבוץ, אבל באותן שעות אחר הצהריים כבר לחמו בתוך הקיבוץ יחידות רבות של צה"ל, ימ"מ והשב"כ והרגו עשרות מחבלים. נקודה זו חשובה משום שעיקר ההרג והחטיפות התבצע בשעות הבוקר, הרבה לפני שהכוחות האלה הצליחו להגיע.
כאן צריך להתחיל שיקום האמון
התחקיר מטיל את עיקר הכשלים שהיו בשטח בנושא הפיקוד והשליטה על אוגדת עזה ועל החטיבה הצפונית, שלא הצליחו ליצור תמונת מצב, ועל הפיקוד שקציני העורף שלו לא עשו מספיק כדי להבין מה מתרחש. לעומת זאת מפקד אוגדה 99 ברק חירם, שזינק מביתו ובא לרצועה ביוזמתו, פעל נכון לאורך כל הדרך: התחקיר מזכה אותו מכל אשמה בהרג בני הערובה בבית של פסי, ומתברר שאת הפעולה לשחרורם ניהל צוות הימ"מ, שאחד ממפקדיו היה ארנון זמורה ז"ל. אנשי כוח הימ"מ התייעצו עם חירם, שהיה מפקד גזרה שבה כמה יישובים חוץ מבארי, והוא נתן להם הוראות מפורשות כיצד לבצע את ירי הטנק שבו הם רצו, באופן שלא ייפגעו בני הערובה בבית.
התחקיר קובע שאי אפשר לומר בוודאות כיצד נהרגו כל 14 בני הערובה שהיו בבית של פסי ובסביבתו, אבל אין ספק כמעט שהם לא נהרגו מירי הטנק שירה בסביבת הבית, ולא בגלל הוראתו של ברק חירם. אפשר לקבוע כי נעשה עוול לקצין המצטיין הזה, וכי הוא כשיר לחלוטין מכל הבחינות להיות המפקד הבא של אוגדת עזה. חבל רק שעובדה זו מתגלה רק עכשיו, אחרי שהאיש שנלחם ללא הפסקה מ-7 באוקטובר ועד עצם הרגע הזה ספג קיתונות של האשמות ואפילו קריאות להדחתו מצה"ל. הן לא הגיעו לו. ייתכן שחירם עצמו אשם במקצת בכך שלא התנסח כמו שצריך בראיונות שנתן לתוכנית "עובדה" של אילנה דיין ול"ניו יורק טיימס", והיה כנראה מי שמסיבות פוליטיות דאג להבין לא נכון את דבריו.
ולבסוף, צריך לציין לטובה לא רק את הלוחמים, את תושבי העוטף ואת האזרחים שזינקו לעזרת בארי ויישובי העוטף, אלא גם את הטנקים הבודדים שבכל מקום שבו הופיעו הביאו לשינוי מצב מהותי לטובת כוחותינו. זו נקודה למחשבה לכל מי שעד היום טען שזמנו של הטנק חלף.
התחקיר הצה"לי, שהוא מסמך מעמיק ונוקב שבוצע במקצועיות ובפרטנות ראויה מאוד, ושחושף מחדלים וגם נקודות חוזקה, אמור לעשות שני דברים לצה"ל ולמדינת ישראל: ראשית, לייצר לקחים שיאפשרו למנוע קטסטרופות נוספות מהסוג של 7 באוקטובר 2023; וחשוב מכך, להיות ראשיתו של תהליך לשיקום האמון בין צה"ל, קהילת המודיעין ומערכת הביטחון לבין תושבי עוטף עזה, הנגב המערבי וכלל תושבי ישראל, שנדהמו לא רק מגודל האסון, אלא גם מגודל המחדל הצבאי והביטחוני שנחשף.
