בני משפחות החטופים והנרצחים מכפר עזה, הגיעו היום (ראשון), חלקם לראשונה מאז 7 באוקטובר, לסיור בקיבוץ שנחרב בידי מחבלי חמאס. הסיור התמקד בשכונת הדור הצעיר בקיבוץ ממנה נחטפו שבעה. ארבעה מתוכם נותרו בשבי, אלון שמריז ז"ל ויותם חיים ז"ל נהרגו בשוגג מאש כוחותינו ועמית סוסנה חזרה לארץ.
ענבר כהן, מחברי השכונה הבודדים ששרדו את המתקפה מבלי להירצח או להיחטף, שחזר את אותה שבת ארורה: "התעוררנו לצבע אדום ולהודעה: 'בוקר טוב, יש מחבלים בקיבוץ'. עדי, חברה שלי, אמרה שאנחנו הולכים למות. אני, אמרתי שלא, שנעבור את זה. לא יודע מאיפה השגתי את הכוחות האלה.
משפחות החטופים בסיור בכפר עזה
(צילום: תומר שונם הלוי)
"כמה דקות אחר כך שמענו את המחבלים בדירה, הם פתחו שם חמ"ל טרור, צחקו והכינו מטענים. באותם רגעים אני זוכר שסימנתי לעדי לב, שתדע שאני אוהב אותה, כי אי-אפשר היה לדבר. היינו בשקט מוחלט בממ"ד ובשלב מסוים הם פתחו את הדלת, ושנינו היינו מחובקים אחד בשני. הם כנראה ראו את המזרן, אז הם פשוט סגרו את הדלת בחזרה - וכמה רגעים אחרי זה התפוצץ מטען בדירה. שמענו אותם צוחקים, שרים, שמחים. אין מילים לתאר את זה. אחרי זה הם פתחו את הדלת עוד פעמיים, שנינו מכווצים אחד בשני ומתפללים שזה ייגמר.
"הם סגרו את הדלת, טענו את הנשקים ויצאו למסע ההרג שלהם. שמענו זעקות מהשכונה למעלה, צעקות 'הצילו'. שמענו צרור ואז פשוט דממה , שקט מחריש אוזניים. באותם רגעים היינו לבד, היא ואני נגד העולם.
"באיזשהו שלב אמרנו שיש קצת שקט וזה הזמן לברוח. פתחתי את דלת הממ"ד בעדינות והרגשתי התנגדות. חשבתי שיש מחבל שמחכה לנו בדלת. חיכינו כמה שניות קפואים ובחוץ ראיתי את הדירה שלי שבורה והרוסה. סימני ירי, בקבוקי תבערה על הרצפה. חיפשתי את המפתחות של הרכב, הסתכלתי החוצה וראיתי את השכונה שרופה ושבורה. שכונה מתה. לא חשבתי שאראה אותה ככה, זו הייתה שכונה של שמחה וחיים. לראות את הזוועה הזאת מול העיניים... לא האמנתי. הסתכלתי ימינה לחניה וראיתי את המכוניות מפוצצות. הבנו שאין לנו לאן לברוח, שוב הופעלה התרעת צבע אדום וחזרנו לממ"ד, עד 2 וחצי בלילה".
"בסוף זיהינו כוחות צה"ל לפי היריות בבודדות. שמענו 3-2 פעל, זרוק רימון - וכמה רגעים לאחר מכן שמענו שחייל פצוע צריך חילוץ. ככה זה נמשך כל הלילה, עד השעה 9 בבוקר, אז התחלנו לשמוע מחוץ לחלון של הממ"ד בומים שלא שמענו עד עכשיו. אנחנו לא יודעים מה קרה שם. הרגשנו שיורים עלינו רימונים ואר.פי.ג'י. היינו בטוחים שמישהו מנסה לתלוש את החלון של הממ"ד ולהיכנס פנימה. שמענו יריות מחוץ לחלון. זה נמשך בערך שעה וחצי, אולי יותר.
"ב-12 שמענו צעדים לכיוון הדירה עוד פעם. סתמנו את הפה, שמענו טיפה עברית, פעם שנייה בשלושים שעות. עדיין סתמנו את הפה, לא האמנו שזה כוח צה"ל, חשבנו שאלו מחבלים שמנסים למשוך אותנו החוצה. שמענו אותם יורים לתוך הדירה ואת השמות של החיילים הגיבורים שבאו לחלץ אותנו. באותו רגע התחלנו לצעוק, 'אזרחים, אזרחים'. ירו לנו על הדלת של הממ"ד, הם חשבו שאנחנו מחבלים שמתחבאים להם. אף אחד לא חשב שמישהו יכול להישאר פה חי.
"הם פתחו את הדלת של הממד והושטתי להם את הידיים. הם הסתכלו עלינו בהלם, לא הבינו איך אנחנו כאן. הם תפסו אותנו, שמנו כפכפים, וחילצו אותנו. כל הגיהינום הזה, כל השואה הזאת, הייתה 30 שעות של חוסר אונים, הרגשה של זהו, שזה הסוף. אחרי שחילצו אותנו, שאלתי מה עם החברים שלי, עשו לי לא עם הראש, והתפרקתי".
"במקום לשסע, שחברי הממשלה ייפגשו עם המשפחות"
עידו שמריז, אחיו של אלון ז"ל נשא דברים: "ב-7 באוקטובר התעוררתי לאזעקות ולהתרעות מפני חדירה. יצאתי להגן על הקיבוץ יחד עם 14 גיבורים אמיצים מכיתת הכוננות. נלחמנו פנים אל פנים במשך שעות מול עשרות מחבלים, שבעה נהרגו מיד ושבעה נוספים רק רצו להישאר בחיים. הצבא לא היה כאן שעות ארוכות - והתוצאה לפניכם, גיהינום עלי אדמות. אנחנו כאן להשמיע את זעקתנו, אנחנו כאן כדי לדמם מליבנו, אנחנו כאן כי מעולם לא עזבנו, כל אחד מאיתנו נשאר כאן ב-7 באוקטובר, הגוף במקום אחר, הנפש כאן, והלב שלנו בעזה. כבר 93 ימים שהלב שלנו בעזה, בלי אוכל, בלי מים, בלי חמצן ובלי אור".
על הטרגדיה הקשה של אחיו אלון ז"ל הוסיף שמריז: "אחי הגיבור כבר ראה את האור, נגע בחופש, אבל נהרג בטרגדיה נוראית. הממשלה צריכה לעשות הכל כדי שסופם של שאר החטופים לא יהיה כמו הסוף של אלון. הפקרתם אותם ב-7 באוקטובר ואתם מפקירים אותם עכשיו בזמן שאנחנו מדברים.
אנחנו עשינו הכל כדי שאלון יחזור וזה לא הספיק. אני שולח את כל הכוח שנותר בי לשאר המשפחות שכאן, כדי שימשיכו לעשות הכל וזה יספיק. תמונת ניצחון היא מושג שלא תשמעו כאן, כי כולנו הפסדנו, נקמה היא לא המטרה, גם להרוג את ראשי חמאס זו לא המטרה. כל החטופים חוזרים הביתה - זו המטרה".
עידו הוסיף: "אני רוצה לפנות לממשלה והקבינט ולשאול אתכם. מה המסר שלכם למשפחות שלנו? מה המסר שלכם כשאתם מתעסקים ברפש הפוליטית במקום לאחד את העם הזה? מה המסר שלכם כשאתם מותחים ביקורת על הצבא בזמן שהם מחרפים את נפשם? כמה קצר הזיכרון שלכם? האם לא הבנתם שהאויב מנצל את חולשתנו? אולי במקום לשסע ולשדר כאוס תבואו למשפחות, תיפגשו איתן, תשמעו מה עובר עליהן".
"אם הממשלה לא תוציא את אמילי, אנחנו ניכנס ונוציא אותה"
מול ביתה של אמילי דמארי שעדין מוחזקת ברצועת עזה ישבו חבריה לשכבה. "אמילי היא הדבר הכי שמח וטוב שיש. היא חתיכה בפאזל, הדבק של כולנו.״ אמר ענבר גרינפלד, "אני רוצה שאמילי תדע שכולנו מחכים לה".
גיא יעקובי הוסיף: "אמילי, אם את רואה את זה, תדעי שכל המשפחה שלך כאן בריאים ושלמים, נלחמים עלייך שתחזרי. אנחנו דורשים מהממשלה והקבינט להחזיר אותה ואת כולם היום. אנחנו לא יודעים מה המצב שלה, יכול להיות שהיא שלושה חודשים בהיריון ואנחנו לא יודעים. אנחנו רוצים שיחזירו אותם וכמה שיותר מהר".
אור צוק סיכמה: "תסתכלו בעיניים של כולנו, כל אחד מאיתנו יכל להיות שם. אני מצפה מכל אחד להבין שאמילי היא אחותו, הבת שלו, והלב שלו. כולם במדינה הזאת צריכים לעשות הכל, כדי שהיא תחזור לפה עוד הערב. לא לאכול, לא לישון, עד שהיא לא תחזור. יש לכם עניין עם הקבוצה הכי 'באד אס' בכפר עזה, ואם הממשלה לא תוציא אותה, אנחנו ניכנס להוציא אותה".
יחד עם דמארי נמצאת בשבי גם שכנתה דורון שטיינברכר. "אני מסתכלת על הזוועות מסביבי, בכניסה לביתה של דודו, אחותי הקטנה", אמרה אחותה ימית אשכנזי. "אני חושבת על ההתכתבות האחרונה איתה. היא כתבה לי: 'אני מפחדת, שמתי כורסה ומקרר על הדלת, איפה הכיתת כוננות, איפה צה"ל? מקווה שהם יבואו, זה נשמע שהם עושים מה שהם רוצים׳. ואז את ההקלטה המצמררת שלה: 'תפסו אותי, תפסו אותי'.
6 צפייה בגלריה
בני המשפחה של דורון שטיינברכר. "שעון החול של החטופים אזל מזמן"
(צילום: תומר שונם הלוי )
סליחה שהגעתי לבית שלך באיחור של שלושה חודשים, סליחה שלא יכולתי להגיע אלייך. אנחנו מסתובבים בעולם, מראים לכולם את התמונה היפה שלך. האחיינים המתוקים שלך לא מפסיקים לדבר עלייך, ליבי מספרת לכולם על דודה דודו שלה שחטופה בעזה ותכף תחזור. היא היום בת 7 ומחכה לעוגה שלך. היא אמרה לי לפני כמה ימים שאני לא עושה מספיק כדי להציל אותך, שאני רק הולכת ומבקשת שתחזרי - ואת לא חוזרת. היא צודקת. אל תתנו לחטופים להפוך להיות נושא של 2023. הימים עוברים והם בשבי חמאס. שעון החול שלהם אזל מזמן. קדמו עסקה עכשיו. את אחותי אני לא אקבל בארון, אני אקבל אותה חיה על הרגליים".
"שלושה חודשים שהם סיוט אחד ארוך"
לירן, אחיהם של זיו וגלי ברמן, שני תאומים שנחטפו ב-7 באוקטובר סיפר עליהם: "זיוי חשב שהחדר שנמצא מאחוריי הוא המקום הבטוח בעולם. אנחנו, השורדים שנשארו מאחור, לא מצליחים או רוצים לדמיין מה עובר עליהם שם במנהרות של החמאס. מה מצבם? האם הם ביחד? יש איתם עוד חטופים? הם ישנים? הם פצועים? קר להם? עשרה ימים חיכינו לראות מה עלה בגורלם, אחרי שראינו את השואה שעברה על העוטף. היינו מוכנים לגרוע מעל. כשסיפרו לנו שהם חטופים, באופן מוזר ואבסורדי שמחנו שהם לפחות בחיים. זאת הפעם הראשונה שלי בכפר עזה מאז, לא הצלחתי להביא את עצמי לבוא הנה, לראות את החדרים שלהם.
"שלושת החודשים הללו הם סיוט אחד ארוך, אנחנו נשארנו ב-7 באוקטובר. למדינת ישראל יש חוב כלפינו. החוב ייפרע רק כשכל החטופים יחזרו. כבר ראינו שעסקת שבויים מחזירה חטופים חיים הביתה. אנחנו דורשים עסקה נוספת. זיוי וגלי, אני אוהב אתכם. אני לא אעצור עד שתהיו פה איתנו".
בסיום הסיור, התקיימה הופעה מוזיקלית של חברי הקיבוץ אפיק טלקר ואילן בויום, אביו של יובל ז"ל שנרצח ב-7 באוקטובר. לאחריהם הופיע הזמר אביתר בנאי.
