הנשיא ג'ו ביידן נשמע אתמול (חמישי) מתוסכל ואפילו מאוכזב כשאמר לעיתונאי אמריקני שהוא ציפה שצה"ל יגיע יותר מהר להישגים בלחימה בעזה. גם בישראל יש מי שמרימים גבה על קצב ההתקדמות האיטי של הכוחות בצפון הרצועה וסביב העיר עזה. אבל האמת היא שבכוונה צה"ל מתקדם לאט. זו שיטת הלחימה החדשה של כוחות היבשה שפותחה בשנים האחרונות על ידי הרמטכ"לים גדי איזנקוט וביתר שאת אביב כוכבי. זו לא רק השיטה: צה"ל גם הצטייד בהתאם כדי שיוכל להילחם באיטיות, כשהמטרה העיקרית היא למזער את אבדות בקרב לוחמיו וגם בקרב הלא-לוחמים בצד של האויב.
ארבעה גורמים עיקריים הביאו לפיתוח ויישום השיטה. הראשון קשור בכך שמדינת ישראל רגישה מאוד לנושא אבדות חיילים. זה נובע כנראה מהטראומה הלאומית של השואה, וגם מהתרבות היהודית-ישראלית שמקדשת חיי אדם ובעיקר חללי מלחמה שנופלים כדי שהשאר יוכלו לחיות חיים נורמליים. התוצאה היא לפעמים אבסורדית: נפילת חיילים בקרב נתפסת כאירוע נורא יותר מאזרחים שנהרגים בפיגוע. התפיסה הזאת הביאה בשנים האחרונות את צה"ל לפתח את שיטת הפעלת כוח הזאת.
גורם שני הוא הצורך למנוע פגיעה באזרחים בצד השני, והוא נובע פחות ממניעים מוסריים נעלים ויותר מהצורך לשמור על לגיטימציה. כל אויבינו, מחיזבאללה ועד חמאס, למדו שהעולם מצפה ממדינת היהודים לפעול אחרת, על פי סטנדרטים גבוהים יותר של מוסר לחימה מאלה שהאמריקנים, למשל, הרשו לעצמם בווייטנאם, אפגניסטן או עיראק. המנטרה שחוזרים עליה בעולם היא שמעם שסבל לאורך ההיסטוריה מרדיפות, פוגרומים והשמדה – יש ציפייה אחרת. הצורך בלגיטימציה מוסרית ובהפגנת דבקות אדוקה בחוקי המלחמה הבינלאומיים תרמו גם הם לפיתוח שיטת הלחימה החדשה שצה"ל מפעיל בעזה.
גורם השלישי שהוביל לפיתוח שיטת הלחימה הוא הטכנולוגיה, שמאפשרת ללוחם בשדה הקרב הקרקעי לקבל מודיעין איכותי, ובעיקר סיוע באש מדויקת, ממקורות רבים ושונים, שחוסכים לו את הצורך להתעמת עם האויב פנים אל פנים, קנה אל קנה.
הגורם הרביעי הוא שיטת הלחימה שצבאות הטרור סביבנו אימצו. מכנים אותה "האויב הנעלם". אנשי חיזבאללה וחמאס לא יוצאים להילחם מול צה"ל, אלא מסתתרים עד שהכוחות מתקרבים ואז מגיחים ממסתורין מתחת או מעל פני הקרקע, יורים, מפעילים מטען או משגרים טיל נ"ט ונעלמים. התוצאה היא שיש צורך לאתר אותו בשניות שבהן הוא מופיע ולהספיק להפעיל נגדו אש כדי להרוג אותו. הדבר מחייב לחימה איטית.
הדחפור נוהג בראש
ארבעת הגורמים האלו הביאו את צה"ל לשכלל תפיסה שהייתה קיימת בצבא ארה"ב והיא הקרב המשולב. בתמצית, המשמעות היא שחוליית אנשי חמאס שמשגרת טיל נגד טנקים תזוהה במהירות עוד לפני שירתה, ותיפגע מטיל של כלי טיס עוד לפני שהצליחה להתחבא. כלומר, האויב פוגש בשדה הקרב, בג'באליה או בשאטי, לא את לוחם גבעתי או את הטנק שמתקדמים לעברו, אלא את כל עוצמתו של צה"ל, באוויר וביבשה, ולעיתים גם בים, תוך דקות מרגע שיצא לפגוע בכוחותינו.
כך למשל, מפקד גדוד בנח"ל שפועל כעת בעזה ומבחין בכ-15 מחבלים בשורת הבתים או ההריסות שלעברן הוא מתקדם, לא יסתער עליהם. הוא מתקשר למפקדת חטיבת האש שנמצאת אי שם מאחור, לפעמים אפילו בשטח ישראל, ובמשפטים ספורים מסביר מה הוא צריך. המפקד בתא התקיפה מחליט אם לשלוח לו מסוק קרב, כטמ"מ זיק חמוש בטילים או מטוס קרב, או להסתפק בכמה מטחי ארטילריה קרקעית שיכולה גם לשגר רקטות רומח מדויקות מאוד.
תיעוד: מכולה בה עם משגרי רקטות בחוף הים בעזה
(צילום: דובר צה"ל)
המטוסים והמסוקים לא צריכים להמריא ולהגיע. הם כבר נמצאים במעגלי המתנה לא רחוק מהמקום ועל הנייר יכולים תוך פחות מדקה לשגר חימוש לעבר המטרה שעליה הצביע המג"ד. אבל המטרה הזאת צריכה לעבור דיוק, בדיקה ואישור, וזה לוקח כמה דקות. אחריהן המג"ד מכוון את הטייס או את מפעיל הכטמ"מ בדיוק לגג או לחלון שבו המחבלים הופיעו, והם עושים את השאר: על המטרה - שנמצאת 200 מטר בלבד מכוח צה"ל – מוטלת פצצה מדויקת ומונחית (JDM) שמשקלה טונה. הדיוק שלה מאפשר להטיל אותה כה קרוב לכוחות צה"ל.
כשהמטרה מחוסלת, המג"ד מוציא את אנשיו מהמחסות ומתקדם לעבר היעד הבא. הטנקים מתקדמים במקביל כשלפניהם נע באיטיות רבה דחפור D-9 ענק, שחושף מטענים על הקרקע. הטנקים יכולים לנוע הרבה יותר מהר, אבל ללא הדחפור שיחשוף את המטענים או אפילו יפעיל אותם, היה מספר האבדות בטנקים ובנגמ"שים מגיע למספר שדעת הקהל בישראל לא הייתה יכולה להשלים איתו.
קודם הפירים, אחר כך ממשיכים
שיטת הפעולה האיטית הזאת, יש להזכיר, ממילא הגיעה רק אחרי הכנה וכתישה באש עוד לפני שהכוח בכלל נכנס לתמרון קרקעי. כל התהליך הזה מצריך זמן. הרבה זמן. הרבה יותר משנדרש במלחמות כגון ששת הימים ויום הכיפורים, שבהן צה"ל פשוט הסתער קדימה וספג אבדות רבות, אך ביצע את המשימה במהירות.
עכשיו צה"ל פועל לאט ובטוח ככל האפשר. יותר מזה: כשמדובר בחמאס, שמסתתר מתחת לפני האדמה, בעיר לחימה שממנה הוא מגיח באמצעות פירי המנהרות, הדבר מצריך עוד יותר זמן מלחימה רגילה, כשהאויב נמצא מעל פני הקרקע. צריך לחשוף את הפירים, צריך לגרות את האויב להגיח מתוכם, צריך להשמיד את הפירים ורק אז להמשיך הלאה. תוצאות הכתישה מהאוויר לפני התמרון הקרקעי מקשות על מציאת פירי המנהרות, ולכן צריך לחכות שהאויב יגיע מתוכם כדי להבין את מיקומם. ואת כל זה צריך לעשות בזהירות מחשש מהאפשרות שחטופים נמצאים שם.
הרמטכ"ל וראש שב"כ בהערכת מצב ברצועת עזה
(צילום: דובר צה"ל)
השיטה הזאת בינתיים מוכיחה את עצמה. עובדה: צה"ל נמצא קרוב מאוד למרכז העיר עזה בלי לספוג כמות עצומה של אבדות שהייתה נגרמת לו נלחם בשיטות הישנות. כל צבא בעולם יודע שלחימה בשטח אורבני היא עתירת קורבנות, גם לצד התוקף וגם לאזרחים לא מעורבים. שיטת הפעולה שצה"ל מפעיל היום בעזה, מסתמכת על מודיעין וחימוש מדויקים ועל כוחות קרקע שיודעים לנוע בתוך השטח העירוני, לפעמים דרך קירות. זאת כדי שהאויב לא יוכל להפעיל את המטענים או לירות טילי נ"ט באמצעות מארבים שהכין מראש לכוחות שיתקדמו ברחובות, כפי שציפה.
מסך האש שלפני הכוח
ישנם עוד שני מרכיבים חשובים בשיטת הלחימה: ראשית, הטנקים והנגמ"שים שנכנסו לרצועה מצוידים בהתקני "מעיל רוח" שמגנים עליהם מפני טילי נ"ט ורקטות RPG. שנית, ומשמעותי יותר, הוא "מסך האש המתגלגל" שלפני כוח הטנקים והרגלים המתקדם, שמגן עליו ופוגע באויב שיוצא לקדם אותו. "מסך האש" מורכב בעיקר מהארטילריה, התותחים, ומרקטות הרומח שמופעלות מהקרקע, וכן ממטוסי קרב, ממסוקים והכטב"מים שבאוויר.
לעיתים די קרובות הכוח צריך לחזור ולפעול באותו תא שטח שבו פעל כבר קודם מפני שעדיין יש מחבלים במנהרות שמתחתיו. זה נלקח בחשבון, וצה"ל מעדיף לחזור ולהכריח אותם לצאת שוב אל מעל לפני הקרקע מאשר לרדת למנהרות ולהתמודד איתם שם.
לשיטה האיטית יש מגרעות, אבל היא יסודית והיא מאפשרת לאזרחים לא מעורבים להימלט מאזורי הלחימה גם תוך כדי שהיא מתנהלת בקרבתם. זה יתרון עצום בקרב על הלגיטימציה העולמית. המגרעה הגדולה היא כמובן שהאיטיות מצריכה זמן רב כדי להשיג את היעדים, ודעת הקהל האמריקנית והעולמית לא רק שאינה סבלנית, היא גם בכוונת מכוון מנסה להשיג עבור חמאס הפסקת אש שתציל אותו מהמכבש הצה"לי. זה האתגר הגדול של הדרג המדיני: להסביר לקובעי המדיניות במערב – מהנשיא ביידן, דרך חברי הקונגרס והסנאטורים ועד מנהיגי אירופה וקנדה - מה ישראל עושה ואיך, ולהבהיר להם שהזמן עובד לא רק לטובתה, לטובת מיטוט חמאס במינימום אבידות לכוחות, אלא גם לטובת העניין ההומניטרי שכל כך יקר וחשוב לליבם.
האמריקנים, נציין, מגלים אי-הבנה לקצב האיטי במכוון של צה"ל, למרות שלקח להם שלוש שנים לסלק את דאעש מעיראק ויותר מ-10 שנים להתגבר על אל-קעאידה. כעת הם מגלים חוסר סבלנות לפעולה הישראלית, בגלל הלחצים הפוליטיים הפנימיים.
