הקשב הציבורי מוקדש לאחרונה לכמה תופעות המתחוללות בשטח שבין הים התיכון לנהר ירדן: ממדי הפשיעה בחברה הערבית, היעדר המשילות ביישובים הבדואים בנגב וסביבם, אנרכיה ברשות הפלסטינית (בעיקר בג'נין וחברון), טרור נגד יהודים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים, וכן אלימות של יהודים באותו אזור כלפי פלסטינים. כל אחת מן התופעות הללו מנותחת באופן מנותק - לכאורה מאחר שהן מתרחשות במרחבים גיאו-אסטרטגיים או סוציולוגיים שונים - אולם מדובר בטעות אופטית. יש ביניהן מכנה משותף שמלמד על תהליך משמעותי המתחולל במזרח התיכון כולו.
בעשור ומחצה האחרון עוצב האזור דרך פרדיגמה שניתן להגדירה "תועלתנית-כלכלית", והניסוח הרשמי שלה בא בדמות "עסקת המאה" של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. אבל עוד לפני שזו פורסמה התנהלה המציאות המזרח תיכונית על פי הרוח שעוצבה מ-2010 בצל טלטלת "האביב הערבי", שריסקה את הסדר הפוליטי הישן, כמו גם בחסות המגמה הכלל עולמית של הפיכת הרעיון הכלכלי לכזה הדוחק את ערכי החירות הפוליטית של המהפכה הצרפתית.
ביסודה עמד רעיון פרגמטי לכאורה: חתירה להשגת יציבות דרך עיסוק בקידום איכות החיים, ובעיקר רמת חיים, של תושבי המזרח התיכון. מדובר בתפיסה שראתה לנכון לעסוק בכאן ובעכשיו על פני קידום חזונות ארוכי טווח המבוססים על זהות ואידיאולוגיה, דוגמת אלה שהובאו לאזור בתחילת המאה ה-20 וקיבלו את הניסוח המובהק שלהם בהסכם סייקס-פיקו הבריטי-צרפתי מ-1916.
זהו המפגש האולטימטיבי בין "המזרח התיכון החדש" לבין "המזרח התיכון הישן". בין סייקס-פיקו של העידן המודרני לבין "עסקת המאה" של העידן הפוסט מודרני. והמפגש הזה מתחולל בעוזו לאורך כל הקו
מאה שנים לאחר מכן הפכה הפרדיגמה הכלכלית-תועלתנית לציר מרכזי שדרכו הוגדרה הפוליטיקה האזורית. על בסיסה נחתמו "הסכמי אברהם" בין ישראל לעשירות המזרח התיכון; התעצב מודל האוטונומיה ביהודה ושומרון שהתבסס על עסקה כלכלית-פוליטית בין האליטות של ירושלים ורמאללה; קודם המהלך הענק לשילוב כלכלי של הציבור הערבי שעל יסודותיו עשה מנסור עבאס את האקזיט הפוליטי שלו, ובשוליים ניסתה ישראל להעתיק את המודל לרצועת עזה של חמאס (כסף תמורת שקט).
הפרדיגמה הכלכלית-תועלתנית אכן הניבה פירות. בעשור החולף נהנתה ישראל מיציבות ביטחונית יחסית שאפשרה לכלכלה שלה לצמוח עוד יותר ובכך לטייב את המודל. אולם בצד התהליכים הללו הסתמנו גם מגמות הופכיות שלימדו על תקרת הזכוכית שלה: מבצע "שומר החומות" במאי 2021 היה האינדיקציה הראשונה לתגובת נגד מצד גורמי פרדיגמת הזהות הוותיקה במזרח התיכון. היא צמחה מתוך המשבר הכלכלי שנילווה למגפת הקורונה ומתוך חולשת הגורמים המדינתיים-ממסדיים.
הגורמים שחשו מאוימים מהרעיון הכלכלי – אלה שראו אותו דוחק את האידיאולוגיה או שהתקשו להשתלב בחגיגה הכלכלית - החלו בניסיונות לאתגר אותו. מדובר בגורמי הפריפריה החברתית, הן הערבית-פלסטינית והן היהודית: עבריינים פליליים, טרוריסטים ומבוקשים, צעירים חסרי עתיד, שוליים כלכליים. כל אלה החלו לייצר תגובות נגד דרך פרקטיקות שונות שזכו להגדרות שונות של "טרור", "פשיעה", "אלימות" ו"השתוללות". המכנה המשותף לכולן הוא השילוב שבין הניסיון המתמשך לקעקע את יסודות הסדר הכלכלי הקיים לבין המאמץ להחליש את האליטות המזוהות איתו.
בראי הניתוח הזה ניתן לזהות זיקה סמויה מתחת לפני השטח בין עברייני החברה הערבית והבדואית (שלוחמים בשם המסורתיות ונגד המודרניזציה הארוגה לתוך הפרדיגמה הכלכלית-תועלתנית), האנרכיסטים ברשות הפלסטינית שנמצאים בשולי המהלך הכלכלי, חלקים מהדור הצעיר הערבי-פלסטיני שמתקשים להשתלב בו, וכן גורמים בהתיישבות היהודית בשטחים שהפרדיגמה הכלכלית מהווה עבורם בלם בפני מימוש החזונות הקלאסיים על כיבוש ההר. האחרונים ראו בה גורם המרכך רעיונות קצה על אודות סיפוח, הרחבת ההתיישבות ומאבק על שטחי C לטובת סיגול אורח חיים בורגני של יהודים ביהודה ושומרון.
ד"ר דורון מצאמה שנתפס כאוסף אקראי של נקודות משקף תהליך עומק משמעותי שנמצא בנקודת העיוורון הציבורית והממסדית של מאבק האיתנים המתחולל במזרח התיכון בין שתי הפרדיגמות: זו הכלכלית-תועלתנית של המחנה שניתן להגדיר כ"אנשי העושר", וזו הזהותית-אידיאולוגית של מחנה "אנשי הכבוד".
זהו המפגש האולטימטיבי בין "המזרח התיכון החדש" לבין "המזרח התיכון הישן". בין סייקס-פיקו של העידן המודרני לבין "עסקת המאה" של העידן הפוסט מודרני. והמפגש הזה מתחולל בעוזו לאורך כל הקו. פה וגם שם. אצל אלה וגם אצל אלה, ובתוך כל אחד מהקבוצות הלכאורה נפרדות שמרכיבות את המרחב כולו.
- ד"ר דורון מצא הוא מזרחן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
