כתב האישום נגד השוטר שירה לכיוונו של סלומון טקה היה מיותר. תוצאה של הפגנות ולחץ ציבורי. משום שהעובדות היו ידועות כבר בתום חקירת האירוע. השוטר היה עם משפחתו, ללא מדים. זוגתו הבחינה באירוע שבו, כך היא חשדה, נסחט כסף מקטין. השוטר ניגש לבדוק. הוא הזדהה כשוטר. החשד התברר כמוצדק. אכן, הייתה סחיטה. התפתחה מריבה. השוטר הוא זה שהחליט לסגת כדי לא להחמיר את המצב. הנערים הם אלה שרדפו אחריו. הם זרקו עליו אבנים. הוא חש בסכנה וירה יריית הרתעה לכיוון הקרקע. חלק מהקליע ניתז לכיוונו של טקה. הנתז גרם למותו.
לאחר האירוע הפכו את טקה לג'ורג' פלויד, הצעיר השחור שנהרג בארה"ב, והריגתו גררה גל אדיר של הפגנות. אך טקה הוא לא פלויד. השוטר לא חנק את טקה. השוטר נמלט מטקה ומחבריו. לא שאין גזענות. לא שאין שיטור יתר. הדברים הללו קיימים. הרי היו אירועים שבהם שוטרים ישראלים נהגו שלא כדין והמאבק נגד שיטור היתר ונגד היד הקלה על ההדק היה מוצדק. אבל לא כל אירוע שבו מעורב אדם שחור הוא בהכרח אירוע של גזענות.
החקירה שהתקיימה חשפה את העובדה שגם טקה עצמו זרק אבנים לעברו של השוטר. אלה לא היו סתם אבנים. אלה היו אבנים גדולות שפגיעתן רעה ומסוכנת, עד כדי סכנת הריגה. השוטר נפגע. גם הוא עצמו הובהל לבית חולים. הוא לא התכוון לפגוע ובוודאי לא להרוג. מותו של טקה הוא תוצאה טרגית ובלתי צפויה. כך שהשופט, ד"ר זאיד פלאח, לא נכנע ללחץ הציבורי ולא להפגנות. הוא ראוי להצדעה.
לא היה כמעט ויכוח על העובדות. הן היו אמורות לסיים את הסיפור. אבל, כאמור בפסק הדין, "רעשה וגעשה הארץ, פרצו הפגנות, חלקן אלימות". לטענת הסנגור, "האווירה הציבורית שלאחר האירוע היוותה נדבך מרכזי בשיקולים, אשר הובילו להגשת כתב האישום, והנאשם מצידו שילם מחיר יקר בגין מעורבותו באירוע". הוא נאלץ לעזוב את מקום מגוריו, להסתתר, לעזוב שוב את מגוריו, והוא ומשפחתו ממשיכים לחיות בפחד. וכל זה קרה בעקבות אירוע שבו השוטר ניסה למנוע עבירת סחיטה, כשהוא נרדף על ידי חבורת צעירים - טקה היה המבוגר שבהם - תחת השפעת אלכוהול וסמים.
אירוע של דקות בודדות הפך לסאגה ציבורית. כתב האישום הוביל למשפט שבו נזקקו ל"מאות שעות של דיונים, והוקלדו אלפי עמודי פרוטוקול... והוצגו מאות מוצגים". זה לא משפט. זו היסטריה
אירוע של דקות בודדות הפך לסאגה ציבורית. כתב האישום הוביל למשפט שבו נזקקו ל"מאות שעות של דיונים, והוקלדו אלפי עמודי פרוטוקול... והוצגו מאות מוצגים". זה לא משפט. זו היסטריה. זו כניעה ללחץ ציבורי ולהפגנות. לא ברור כמה עלה המשפט למדינה. אפשר להניח שבהתייחס לכל מה שקרה, זה עלה מיליונים. החשש מגזענות ראוי לברכה. אבל כאשר העובדות, מלכתחילה, כל כך ברורות, והן מוסכמות על הצדדים, הרי שההמשך הוא כבר לא עשיית משפט ולא דין צדק. ההמשך הארוך והמיותר הוא עיוות דין.
יותר מכל דבר אחר, הפרשה כולה מציבה במלוא חומרתה את השאלה: האם לחץ ציבורי צריך להשפיע על החלטה שיפוטית או על הליך משפטי? במקרה שלפנינו נדמה שעולות שתי תשובות. ראשית, שההליך עצמו, שהוביל לכתב האישום, היה פועל יוצא של הפרופיל התקשורתי הגבוה של האירוע, הלחץ הציבורי וההפגנות. ושנית, שהשופט, בפסק דין ארוך ומנומק, הצליח לנתק את עצמו מהלחץ ולפסוק לגופו של עניין.
לא תם ולא נשלם. משום שמשפחתו של טקה זועמת. אל נא נשפוט אותם בצערם. הם איבדו בן משפחה. צריך רק לקוות שהם, גם הם, יקראו את פסק הדין כדי להבין שהמוות הטרגי לא נבע מזדון כלשהו של הנאשם, וגם לא מרשלנות. הנסיבות הטרגיות ויד המקרה הובילו לתוצאה העגומה. בסופו של דבר, גם אם הזעם מובן, אנחנו זקוקים לצדק. והצדק, בסופו של הליך קשה וכואב, יצא לאור.
