בשבוע שעבר ניסתה קבוצת לוחמי שריון ממלחמת יום הכיפורים להעלות לירושלים טנק כחלק מהמחאה נגד הרפורמה/ההפיכה המשפטית. הם ביטאו סנטימנט נפוץ: יותר ויותר אנשים רואים דמיון עקרוני בין המהלך של ממשלת נתניהו לבין, להבדיל, קרבות הבלימה של אוקטובר 1973. רוצה לומר, מלחמת קיום מיידית על הבית. אני חולק עליהם. לו הצליחו הכוחות הסוריים לגלוש מהגולן לגליל ולעמק יזרעאל, אזי סופה של מדינת ישראל היה מיידי. אילו יעבור השינוי החוקתי שמקדמת הקואליציה, גם בשינויים קלים, יימשך תהליך התפוררות של המדינה והחברה כמה שנים. וממילא, אם כבר צריכים להשוות, אני מזהה דמיון דווקא למלחמת לבנון הראשונה.
לאחר בחירות 1981 מונה אריאל שרון לשר הביטחון בממשלת בגין השנייה. זו הייתה ממשלת "ימין על מלא", ללא שמאל. שרון, גנרל עתיר זכויות אך פוליטיקאי בלתי מנוסה, ניצל את חולשת ראש הממשלה והחליט לממש תפיסת עולם מדינית-אסטרטגית ימנית שגיבש מתוך שליחות היסטורית. המטרה: לייצר שקט בצפון, להכריע בכוח הזרוע את מנהיגות אש"ף בלבנון, לקדם הקמת מדינה פלסטינית בירדן וכינון שלום עם השלטון הנוצרי בביירות. בטוח בצדקת דרכו, מגובה כרגיל בתוכנית צבאית אופרטיבית, מאמין בצה"ל וביכולותיו - יצא שרון למבצע השאפתני.
היציאה למלחמה, שעליה אמר, ואני מסכים איתו, שהייתה "מהמוצדקות במלחמות ישראל", לא בוצעה אחרי דיון מעמיק. מלחמת שלום הגליל נפתחה תוך ניצול נסיבות השעה: ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל באנגליה שלמה ארגוב ורוב מוחלט בכנסת. התמרורים ונורות האזהרה הוצבו בכל מקום, אבל לא עזרו המחאות, האיומים והנזיפות של הממשל האמריקני, הכלכלנים, יהדות ארה"ב, קציני סדיר ומילואים ועיתונאים. שרון הדהיר את צה"ל לציר ביירות דמשק רק כדי לגלות שהשותף המיועד לשלום, באשיר ג'ומייל, נרצח ולכן לא יהיה שלום עם לבנון. אש"ף ברח לטוניס כך שמדינה פלסטינית בירדן לא קמה. במקום זאת התקבל בהפתעה הטבח שביצעו הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים סברה ושתילה.
למלחמת לבנון הראשונה היו גם הישגים, אבל סילוק אש"ף והרחקת ירי הקטיושות לא מנעו את ההסתבכות והשקיעה שנמשכו שנים, ולא את כניסת חיזבאללה לוואקום שנוצר. מנגד ספרנו מאות הרוגים, דה-לגיטימציה עולמית ופילוג פנימי עמוק ששיאו ברצח איש שלום עכשיו אמיל גרינצוויג. אריק שרון הודח ממשרד הביטחון, בגין איבד את אחיזתו בהגה ואמר "איני יכול עוד". מאז ובמשך שנים רבות, למעט השנתיים שאחרי התרגיל המסריח, לא כיהנה בישראל עוד ממשלת ימין מלא.
20 שנה אחרי לבנון, אריאל שרון כבר הפיק לקחים. כראש ממשלה הוא יצא למבצע "חומת מגן" כשהשמאל שותף לדרישה לפתרון צבאי, תוך אחדות מלאה, עם רוב מוחלט בכנסת ובתיאום עם האמריקנים. באופן דומה הוא פעל גם בפינוי גוש קטיף. נערכו דיוני עומק במשך יותר משנה בפורומים שונים, ובכנסת תמכו בפינוי רוב הח"כים מהליכוד, כולל בנימין נתניהו. אותו ביבי שמאפשר ליריב לוין ולשמחה רוטמן לבצע שינוי חקיקה בשם העוול שעשה בית המשפט בהתנתקות (?!).
אביב מילרקווי הדמיון ברורים. גם שר המשפטים לוין פועל מתוך אמונה מלאה בצדקת דרכו, ולפי עדויות אנשי ליכוד ללא דיון עומק דמוקרטי. הוא דוהר לקו ביירות-דמשק חקיקתי. כמו שרון בזמנו, לוין מזהה את ההזדמנות שנקרתה עם הקמת ממשלת הימין המלא וחולשת ראש הממשלה, ופועל לנצל אותה. כמו אז, הוא לא מייחס חשיבות לתמרורים והאזהרות שאותם הוא תופס כרעשים של יריבים פוליטיים. הוא אוטם אוזניו למחאות, להפגנות, לרמזים העבים של הכלכלנים והאמריקנים, וקובע רף חדש בשימת פס על מתווה הנשיא והמוסד שאותו הוא מייצג.
בעוד לשרון לקחו 20 שנה ליישם את הלקחים מהטעויות שעשה בראשית דרכו, לנתניהו כנראה לא תהיה הזדמנות לתקן. נתניהו של לפני כמה שנים היה זהיר, ואילו כיום הוא מאפשר לפירומנים להבעיר את החבית. וכמו בימי לבנון הראשונה, יהיה כאן "אמיל גרינצוויג" חדש. כמו אז, השסע והקרע לא יתאחו במשך שנים. ואולי, כמו בגין, גם נתניהו יפרוש בשל אובדן היכולת לשלוט בהגה.
- אביב מילר הוא איש הייטק
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
