"מאז גיל ארבע הייתי רואה את אמא שלי מזריקה לעצמה. אני לא מכירה עולם אחר. בתור ילדה זה היה נראה לי נורמטיבי, לא חשבתי שאני אגדל להיות משהו אחר. תמיד רציתי להיות כמו אמא".
כבר יותר משלוש שנים שהילה (כל השמות בכתבה בדויים), בסך הכל בת 21, גרה ברחוב, עובדת בזנות ומכורה לסמים קשים. בלילה שפגשתי אותה היא שהתה בתחנת אוטובוס חשוכה ונטושה בדרום תל אביב, לבד. הרחוב חשוך כמעט לחלוטין, אבל היא לא מפחדת מהלילה, גם לא מהחושך, רק מלעצום את העיניים. "אני מפחדת להירדם, כי אני מפחדת לקום בבוקר בקריז", היא אומרת. "אז יש ימים שלמים שאני פשוט לא הולכת לישון".
הסמים שלקחה גורמים לגופה הקטן לזוז בלי שליטה, העיניים מתגלגלות אחורה אבל המילים שלה חדות, ממוקדות וכואבות כמו סכין בלב. "החיים בזנות קשים", היא אומרת. "אני סופגת אלימות, איומים. מה שיעזור לי בשלב זה, זו משפחה טובה שתיקח אותי מפה, אחרת אני בחיים לא אצליח לצאת. הייתי רוצה שיהיה לי מקום לישון, שימצאו לי מקום עבודה, שגרת יום".
אלפי דרי רחוב חיים ברחבי הארץ, ורובם איבדו כמעט לחלוטין את האמון בחברה ובמערכת. הם חלק מהנוף ברחובות הערים, אבל הם אנשים שקופים, זרים, לא שייכים. הם התרגלו שמסיטים מהם מבט גם כשהם מתחננים לעזרה, שמתייחסים אליהם כמטרד, כבעיה. מסתכלים עליהם בכעס ושוכחים שאף אחד לא בוחר את המציאות הזאת. רבים מהם מתמודדים עם מחלות נפש, עם התמכרות לסמים ועם מחלות כרוניות וזקוקים בהתאם לכלים, לתמיכה וסיוע יעודיים, אבל המענים דלים, רחוקים מלהספיק, והם מוצאים עצמם תקועים בתוך מעגל שהוא לא פחות מגיהינום.
זה לא רק עניין של תקציבים ותקנים. התפיסה הטיפולית כיום בישראל ממוקדת במזעור נזקים ובהגנה, והמענים הקיימים לא מייצרים שינוי מהותי בפתרון בעיית דרות הרחוב. או במילים אחרות: השיטה לא עובדת. המספרים מדברים בעד עצמם - כבר שנים שלא נרשמה ירידה בכמות דרי הרחוב המטופלים ברחבי הארץ. בתל אביב, לדוגמה, שם מטופלים מידי שנה כמעט מחצית מדרי הרחוב בארץ, טופלו בשנת 2019 בלבד 1,060 דרי רחוב, ב-2020 עלה המספר ל-1,340, ב-2021 ירד במעט ל-1,244, ועד כה בחצי שנה ב-2022 טופלו 750. "המצב הכלכלי בישראל לא משתפר", מסבירה חן אריאלי, סגנית ראש העיר תל אביב-יפו, והממונה על השירותים החברתיים, "ואנחנו רואים עלייה מטרידה של כ-50% בכמות דרי הרחוב בפרק זמן של חמש שנים".
בעשור האחרון החלו יותר ויותר מדינות בעולם, ביניהן ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, צרפת ובריטניה, לשנות את שיטת הטיפול בדרי רחוב. הן עברו לפורמט של דיור תחילה, שבנוי על עקרונות של הוצאתם מהרחוב לקורת גג יציבה, תוך מתן מעטפת טיפולית צמודה והוליסטית. "היום אחוזי ההצלחה משיטת הטיפול הקיימת בישראל היא 30%", מסבירה אריאלי. "אלו אחוזים מאוד נמוכים, כשבמקומות אחרים בעולם שעובדים בשיטות אחרות מדווחים על אחוזי הצלחה של 95-80 אחוזי הצלחה. בארץ אין בכלל הסתכלות על מניעה - הגישה היא שיש בעיה, ונטפל בה רק כשהיא חמורה ביותר. הבעיה היא שכשהיא חמורה ביותר, קשה לטפל. קשה לשקם אישה בזנות אחרי ארבע שנים, הרבה יותר קל לתפוס את זה קודם".
"ומה אחר כך?
דרום תל אביב, 19:30 בערב. הצטרפתי לסיירת של יחידת דרי הרחוב של עיריית תל אביב. הם מסיירים פה ארבע פעמים ביום, מחלקים תה ועוגייה, מיץ, לפעמים סנדוויץ', ובעיקר מנסים לפתח מערכת יחסים של אמון עם אותם אנשים שלא זוכרים כבר איך זה מרגיש להאמין במשהו. "זו לא בחירה להיות במקום הזה", מדגיש בפני יואב בן ארצי, מנהל תחום התמכרויות, דרי רחוב, שיקום האסיר ונשים בזנות בעיריה. "אנחנו עובדים בתנאים הישרדותיים. גם האוכלוסייה הופכת להיות יותר מורכבת, היא גדלה, ובהתאם המענים מצטמצמים. אם היינו הולכים על דיור תחילה, אין לי ספק שהיינו במקום אחר. הייתה פחות נוכחות ברחוב, אנשים היו מגיעים לתהליכי שיקום יותר מתקדמים, והרווחה הנפשית והפיזית הייתה יותר טובה מאשר מה שאנחנו רואים עכשיו. וכשיש את הפער בין מה שאתה יודע שאפשר לעשות, לבין מה שקורה ברחוב - זה מתסכל".
שעת בין ערביים, אישה בשנות ה-50 לחייה עומדת בדירה קטנה ומרופטת ומחכה ללקוחות. "זה סיפור קורע לב", מסבירים לי. "היא עובדת פה, מקבלת לקוחות ושותה. החלום שלה זה לצאת לפנסיה מול הים". זמן קצר לאחר מכן אנחנו נפגשים עם לידיה (36). בן ארצי, שבצורה מדהימה מכיר וזוכר כמעט כל פרט בסיפור של דרי הרחוב בעיר, מספר לי בהתרגשות מהולה בעצב שבקרוב היא חוגגת יום הולדת. "היא מתמודדת עם חיים הישרדותיים נוראיים", הוא אומר. "יש כאלה שיש להם קליקות ברחוב, לה גם את זה אין, היא עם עצמה. הולכת ברחוב שעות על גבי שעות, לבד. ישנה כל פעם במקום אחר. היא בחורה מדהימה, נוגעת ללב".
אתה חושב שאפשר לשקם מישהי במצב כל כך קשה?
"אני מאמין שכן. אני קורא לזה חלון הזהב, שמבחינתי זה סנכרון בין היד המושיטה והיד הרוצה - וברגע שזה מסתנכרן, זה קורה. זו בניית אמון איטית, והיא מלווה לא פעם בהרבה תסכולים. למשל, כשאנחנו מייצרים קשר עם אנשים, בונים אמון, וכשבסוף הם מסכימים לגמילה, אנחנו מתקשרים למשרד הבריאות ושואלים איפה יש מיטה פנויה והתשובה היא שאין. בא לך למות באותו רגע. מצד שני יכול להיות שיש מקום ואז אנחנו מגיעים למצב שאנחנו משלבים אותם, ונותנים להם את תשומת הלב המרבית. ומה קורה כשהם משתחררים? זהו. זו בדיוק הבעיה של השיטה. אין לנו מה להציע בקצה. אנחנו נותנים קודם טיפול, אבל מה אחר כך?"
השאלה של בן ארצי היא קריטית, והיא המציאות של דרי רחוב רבים שמנסים להשתקם. הסיוע בשכר הדירה לא השתנה כלל בעשור האחרון, למרות עלייה של 35% במחירי השכירות, והמשמעות היא שהיכולת שלהם לפתח חיים נורמטיביים בתנאים הקיימים מצומצמת מאוד. רבים מתייאשים בדרך, אחרי כמה חודשים של עבודות בשכר מינימום, ניכור חברתי והבנה שתחת יוקר המחיה הישראלי אין להם סיכוי לחיות בכבוד. "יש מקרים שהם אומרים לנו, 'אני כבר לא מאמין לכם, תשלחו אותי לגמילה ומה אחר כך? פעם קודמת יצאתי, נגמלתי, ניסיתי לשלם חובות. ומה?'", מספרת אריאלי. "יש גם את סוגיית הסמים בפיצוציות. מה עכשיו גמילה של שלושה שבועות הכי קשים בחיים, או סם פיצוציות בעשרים שקל שאת משיגה אחרי חצי שעה שאת מקבצת נדבות פה. אני קוראת לזה מעגל הייאוש. ברגע שאת בתחתית של התחתית, התמריץ שלך להשתקם ממש קטן - כי אין לך אופק".
"שביל הכספומטים"
תחושת הייאוש בהחלט מורגשת ברחובות. כמה עשרות מטרים מפה, במציאות מקבילה, אנשים יושבים עכשיו במסעדות ובברים, אחרים בבתים משכיבים את ילדיהם לישון. הלילה יורד, הרחובות מתרוקנים, אבל עבור אלו שאין להם בית, זה לא באמת משנה, סתם עוד שעה בסתם עוד יום. "זה שביל הכספומטים", מסבירים לי בזמן שאנחנו נכנסים לסמטה קטנה. מולי תמונה קורעת לב של בחור צעיר מזריק לעצמו סם למפשעה, "אנשים שיושבים מאחורי חור בקיר, נותנים להם כסף וקונים סמים".
אריאלי מוסיפה שמאוד קשה לשרוד ברחוב בלי לפתח התמכרות. "גם מי שמגיע ללא התמכרות מפתח אותה ברחוב", היא אומרת. "זה קשה מדי, זו מחלה שנתפסים בה. בניו יורק הם עושים את הסיורים עם אחות ופסיכיאטר, פה עושים את הסיורים עם תה ואנשים עם לב טוב. כל הכלים השלובים שאמורים לטפל באנשים האלה לא בסינק. כשהמדיניות מופרטת ולא מעודכנת במספרים, אז זה מייצר מצבים קיצוניים כמו אלה שאנחנו רואות עכשיו. המזל הוא שיש אנשים מדהימים שעובדים בזה, שמאמינים שאפשר".
ריח של שתן ממלא את הרחובות, ואנחנו עדים לעוד ועוד עסקאות סמים שמתבצעות מולנו באין מפריע. ניידות משטרה עוברות מדי פעם, אבל אף אחת לא עוצרת, כנראה שגם השוטרים במעגל הייאוש, מבינים באיזושהי רמה שבמציאות הטיפולית הקיימת אין ביכולתם לשנות את הסטטוס העצוב של הרחובות האלה. זמן קצר לאחר מכן אנחנו עוצרים ליד הפינה של אסתר. "היא סוחרת פה", מסבירים לי, כשברקע גינת משחקים, ובן ארצי מוסיף: "הבחורה הזו היא אינטליגנציה מהלכת, מלאה ברגישות, אירוניות וציניות כלפי עצמה וכלפי העולם - אבל אין בה שום צד שמתחיל במילה שיקום".
כבר ארבע שנים שאסתר, בסך הכל בת 30, נמצאת פה ברחוב, כשפעמיים כבר נדרסה על ידי מכונית. זמן קצר לאחר שאנחנו מגיעים, עוצר לידה כלי רכב. היא בקריז, מבקשת מאדם שיושב בו סמים, אך הוא מסרב, וצועק עליה שהיא לא עומדת ביעדי מכירת הסמים. בעיניים מזוגגות ועם צליעה היא הולכת הלוך וחזור על הכביש. אבודה. "יש רגעים שהיא בקריז נוראי וזה הורג לראות את זה", מספר בן ארצי. "פעמיים הזמנתי לה אמבולנס כי פחדתי שהיא תמות. היא נורא כעסה עליי".
חן אריאליצילום: טל שחרעיריית תל אביב משלימה תוספת של 11 מיליון שקל בשנה על טיפול בדרי רחוב, אבל הפער עדיין עצום. היחס עומד כיום על עובדת סוציאלית על כל 100 דרי רחוב, והמשמעות היא שלמרות המצב הבלתי נסבל שרבים מהם נמצאים בו, רק 45% מהם ממצים את זכויותיהם. "זו צריכה להיות אחריות של המדינה", אומרת אריאלי. "דר רחוב עולה למדינה הרבה מאוד כסף. גם כשהוא ברחוב, גם כשהוא במקלט וגם כשהוא מגיע לבית חולים - והם מגיעים לבתי חולים יותר מאשר אדם ממוצע, כי לרובם יש תחלואה כפולה של מצבים פסיכוטיים ושל מחלות כרוניות כמו סוכרת. לפעמים אנחנו עושים סיורים כשיש סופה, ואנחנו אומרים שזו הזדמנות לשכנע אותם, דווקא בזמנים שהמצב ממש קשה, קור אימים, גשם. אבל זה לא מספיק, צריך לשנות את השיטה. כרגע אין לנו כלים, אין לנו מה להציע להם".
