פרשת חיים ולדר היא לא "רק" מקרה מזעזע של איש ציבור מרכזי, מחנך-על חרדי, שנחשפו ערוותו, צביעותו ורשעותו – כאלה יש רבות, בכל המגזרים. היא גם לא "רק" תזכורת להיקף התופעה משביתת החיים של עבירות מין במגזר החרדי – אלו שכיחות בכל מקום. אלא, היא גם פרשה בעלת פוטנציאל ממשי לשינוי היבט יסודי בחייה של החברה החרדית.
הצמיחה החרדית המופלאה מקום המדינה ועד היום היא תוצאה של אסטרטגיה מוצלחת שנקטו מנהיגיה: ראשית, היבדלות מהחברה הישראלית בכל מישורי החיים והתבצרות מאחורי "חומות של קדושה". שנית, העמדת חלופה למנהיגות האזרחית באמצעות האדרה של הנהגה רבנית, שסמכותה נובעת, לכאורה, ממקור שמימי.
ההיבדלות המוקפדת והמשמעת החריפה לציווי ההנהגתי שמתהדר בהיותו "דעת תורה" – היוו מכפיל כוח רב-עוצמה מול החברה הישראלית. כך, בניגוד לכל הסיכויים, הצליחו החרדים לשמר את זהותם הייחודית, ובו-זמנית הפכו לגורם מרכזי בחברה הישראלית. חיים בחוץ ומשפיעים מבפנים.
בשנים האחרונות נתקלים מכתיבי "ההשקפה הטהורה" בבתי הכנסת ובישיבות, בעיתונות המגזרית ובפשקווילים ביריב אימתני: האינטרנט. חרדים יכולים לבחור אם לנגוס בתפוח
אך לא לעולם חוסן. האסטרטגיה החרדית, על שני מרכיביה, מאבדת מכוחה במהירות. ההיבדלות מתאפשרת באמצעות שליטה על עיצוב תודעת הקהילה. ואולם, בשנים האחרונות, מכתיבי "ההשקפה הטהורה" בבתי הכנסת ובישיבות, בעיתונות המגזרית ובפשקווילים נתקלים ביריב אימתני: האינטרנט. זהו עץ דעת מודרני שזמין לכל. חרדים יכולים לבחור אם לנגוס בתפוח (או במכשיר של חברה מתחרה). מתברר שהם נוגסים בפה מלא: כשני-שלישים מהם מחוברים לאינטרנט. איל ניגוח דיגיטלי, רב-עוצמה, נוגח בחומות ומערער אותן.
וכאן מגיעה פרשת חיים ולדר, שמעמידה במבחן את המרכיב השני של האסטרטגיה החרדית, ההנהגה: מחנך הפוסטר שכל בית חרדי מכיר ומעריץ, התברר כטורף מיני. דמם השפוך של קורבנותיו הרבים רותח. לא מדובר באיש קצה כמו יהודה משי זהב, אלא בדמות חיקוי שמדבררת את ההשקפה הטהורה מזה עשורים מעל דפי עיתון הבית הליטאי, "יתד נאמן". השבר ענק. כיצד תגיב ההנהגה?
חלק מההנהגה הביט לרוע הדתי והמוסרי בעיניים והשפיל מבטו. "יתד נאמן" מכנה "זצ"ל" את האדם שידיו דמים מלאו. אחד מגדולי הדור הליטאים מאשים את חושפי העוולה ברצח. היפוך היוצרות הלא-ייאמן הזה הוא חטא, שבצידו יגיע עונש.
קל לזהות את החטא: המנהיגים שמפקירים את הקורבנות שנפגעו עוברים על איסור מפורש: "לא תעמוד על דם רעך". התורה קובעת סטנדרט התנהגות מוסרי למנהיגות דתית בפרשת עגלה ערופה. כידוע, אם נרצח אדם וגופתו מוטלת ברשות הרבים ולא נודע מי הרוצח, על ההנהגה המקומית – "זקני העיר הקרובה" – מוטלת החובה לבצע טקס כפרה ולהכריז "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו".
חז"ל שואלים: "וכי עלה על ליבנו שבית דין שופכי דמים הן?". אלא שמאחר שהפשע אירע "במשמרת שלהם", עליהם לנקוט אקט חינוכי ומוסרי של היטהרות. והדברים קל וחומר בפרשת ולדר, כאשר ידוע מי הפושע וכאשר הוא עצמו נחשב מנהיג באותה קהילה.
ומכאן אל העונש: הציבור החרדי מזהה את החטא. פשע ההונאה של חלק מההנהגה החרדית עקב כניעתה לפחדיה, ברור למונהגים. ניצנים אמיצים להכרה זו קיימים בכל מקום – ראויים לצל"ש המגזין "משפחה" ו"רדיו קול חי".
פרופ' ידידיה שטרןאביה שטרןרב סעדיה גאון, בהסבירו את האחריות המוטלת על זקני העיר הקרובה, קובע כי "כמו שראוי לייסר את האדם על עשותו מה שאין ראוי לו לעשות, כך ראוי לייסרו על שהזניח מלעשות מה שצריך לעשות". הזקנים המתוארים במקרא הזניחו את חובתם לשמור על הנרצח. הזקנים של היום מזניחים את חובתם לשמור על הקורבנות.
הציבור החרדי תוסס ורבים מבינים את מה שנכתב פה, ואף למעלה מכך. אפשר שבצד ההתאבדות של חיים ולדר אנו צופים גם בהתאבדות של חלק מההנהגה החרדית.
- ידידיה שטרן הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי ופרופ' למשפטים באוניברסיטת בר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
