הישראלים שהגיעו להתנדב במחנה פליטים בפולין
(צילום: יריב כץ )
שעת צהריים, שמש שקרנית שהפתיעה בחום מלטף ותור ארוך של אוטובוסים שממשיכים להעמיס את אלפי הפליטים שממשיכים לזרום למעבר מאדיקה בגבול הפולני. תור ארוך השתרך ליד ארגזי הבובות של סלווה, שמחלק בובות לילדים שנכנסים בשערי מדינתו, פולין - כדי שיחייכו מעט. אלו הם ילדי המלחמה.
"הילדים בוכים, וגם האימהות ממררות בשקט. הם עזבו הכול והשאירו מאחור בעל ובן שנשאר להילחם", מספרים בני הזוג רוני ועמית בקר, שהגיעו למעבר בין אוקראינה לפולין כדי לקלוט את הפליטים, יחד עם מתנדבים נוספים מארה"ב, טורקיה ואיטליה. "המטרה לסייע, עם אוכל קל, בובה צבעונית ובעיקר הרבה חיוך".
דריה וויקטור צ'רני, זוג אחים שהגיעו מקייב, חצו בשעת צהריים את המעבר. ויקטור הוא בן 17, ואחותו דריה בת 10. היא אוחזת בחוזקה את הבובה האהובה שלה, מריסה, ומספרת לי: "אני הכי אוהבת אותה, אבל השארתי הרבה משחקים ובובות שאני מתגעגעת אליהם". ויקטור, אחיה הגדול ששומר עליה, מוסיף: "אימא לא רצתה לעזוב, היא נשארה עם אבא בקייב. עצוב לנו מאוד בלי ההורים הדואגים שלנו. מתי אראה אותם שוב? מתי אראה שוב את החברים שלי? מתי פוטין הארור הזה יסיים כבר את המלחמה הזו? אנחנו רוצים לחזור לבתים שלנו, בקייב".
סופיה בת ה-12 ישבה ממושכות על הספסל וחיבקה את האוגרים שלה. היא המתינה ביחד עם אמה קריסה להסעה, שתיקח אותם עם ארגוני המתנדבים השונים לפולין, למוסד כלשהו שידאג להם. "אני הבאתי את השרקנים שלי", היא מספרת, "אבל השארתי בבית בקייב עוד כלובים עם חיות. אני הכי רוצה שהמלחמה תיגמר כבר כדי שאשוב לחיות המחמד שלי". אמה, למשמע מילים אלה, מחבקת אותה ממושכות.
קטיה, אמו של אלכסיי בן ה-3, משתפת אותי בגעגועים של בנה: "לאלכסיי חסר מאוד גן השעשועים שלו, עם ארגז החול והמדשאות. זה נורא מה שקורה בקייב - אזעקות בלתי פוסקות, הפצצות ובומים חזקים".
נטלי, אמא של ויריה בת השנה ויגור בן ה-4, נעזרת בשוטר פולני כדי לקחת אותם בעגלת סופר גדולה. "את בעלי איגור השארתי להילחם בקרבות בחרקוב", היא אומרת לי. "הילדים בוכים ורוצים להיות כמו כולם, עם החברים שלהם בגן בחרקוב, שנהרס ממש. יגור כל הזמן שואל מתי הוא ישוב לגננת שלו ולחברים בגן. אני לא יודעת הרבה. הילדים עצובים, ובעיקר מתגעגעים".
"אני הכי מתגעגע למורה שלי", אומר סאן ארתום בן ה-7, תלמיד בכיתה ב', ושואל אותי: "רק התחלתי ללמוד - מתי זה כבר יסתיים?”. דריה, אמו, מנסה לסייע לו לבחור בובת משחק - הוא בוחר בסוג של דינוזאור קטן, וממשיך לשאול מתי ישוב כבר לבית הספר.
אולה גרינשנקה הגיעה מקייב עם ילדיה - ניקולה בן ה-7 והבת הקטנה קריסטינה בת ה-3. "אנחנו הכי מתגעגעים לאבא שלנו, שנשאר בקייב להילחם. הוא תמיד משחק איתנו", הם סיפרו. יבגניה נסטריקה, שהגיעה עם בנה מאקר בן ה-9, מיררה יחד עמו בבכי. "אני רוצה שאחי סיים יחזור בשלום מהמלחמה. הוא בן 22. קשה לי בלי אחי, אני מתגעגע אליו מאוד", אמר מאקר. "הוא נשאר להגן על עיר הבירה שלנו, על הבית בקייב".
