שיעור התעסוקה בקרב גברים מהחברה הערבית היה בירידה עוד לפני משבר הקורונה. אם ב-2017 כ-77.5% מהם מצאו תעסוקה, הרי שכבר בינואר 2020, דקה לפני המגפה, ירד שיעורם ל-70.7%. ירידה זו התרחשה אף שב-2015 העבירה הממשלה – לכאורה - את התקציב הגדול בהיסטוריה של המדינה לחברה הערבית: החלטה 922, שכללה צעדים להגדלת שיעור התעסוקה. בימים אלו דנה הממשלה בתוכנית נוספת שמכוונת בין השאר, לפחות על פי מטרותיה הרשמיות, להעלאת שיעור התעסוקה בחמש השנים הבאות. הפעם, צריך לוודא שתהיה לה השפעה משמעותית.
החלטה 922 התמקדה בהעלאת היצע העובדים הערבים, בעיקר על ידי הכשרות מקצועיות, ופה נחלה הממשלה הצלחה לא קטנה. שיעור העובדים המוכשרים אכן עלה, אבל עדיין נותרו פערים אדירים בין יכולת ההשתכרות של עובדים יהודים משכילים לבין עובדים ערבים משכילים. לדוגמה, הפער בשכר בין עובדים יהודים בעלי תואר ראשון לעובדים ערבים בעלי תואר ראשון הוא 76%. אז ברור שהכשרת עובדים לא פתרה את הבעיה.
בינתיים, שיעורי תעסוקה נמוכים בחברה הערבית גורמים לעליית שיעורי העוני בחברה, דבר שמוביל לאי-ביטחון תזונתי, אלימות ופשיעה. ואולי אין זה פלא: כי איך הגדלת היצע העובדים והכשרתם עוזרת, כאשר אין ביקוש בקרב מעסיקים לעובדים ערבים?
הממשלה יכולה להשתמש בחוק לעידוד השקעות הון, שבמסגרתו היא מעניקה סיוע למפעלי תעשיה בפריפריה העומדים בקריטריונים מסוימים. הקריטריונים האלה יכולים לכלול העסקת ערבים
לאחד מכל ארבעה גברים ערבים בישראל לוקח יותר משנה למצוא עבודה. זה פי 2.5 מאשר אצל גברים יהודים. אצל הנשים המצב קשה עוד יותר: 37.5% מן הערביות מחפשות עבודה בין שנה לשנתיים, לעומת 7.3% אצל יהודיות. זה קשור לפערים בהשכלה ובשפה, ולאילוצים של עובדים ערבים רבים לעבוד ביישובים הקרובים לביתם, אם בגלל מצוקת התחבורה הציבורית, מחסור באזורי תעסוקה ביישובים או בגלל העדר מעונות יום.
הממשלה נוטה להתעלם מאחת הסיבות המרכזיות שאחראיות למצב העגום הזה: המעסיקים היהודים - שהם מן הסתם הרוב במשק - פשוט מעדיפים להעסיק יהודים. התוצאה היא אבטלה גבוהה בקרב עובדים מהחברה הערבית, המובילה לעוני ולחוסר מעש שלתוצאותיה אנחנו עדים יום-יום במדורי הפלילים.
כדי לפתור את החסמים העמוקים האלה, לא מספיק לנקוט צעדים שיעלו את היצע העובדים הערבים. גם לא מספיק להכשיר אותם ולהכניס אותם לאקדמיה. צריך שיהיה ביקוש בקרב המעסיקים לעובדים אלה. ומי יכול להשפיע על הביקוש לעובדים? ובכן, הממשלה. יש לה כלים שבאמצעותם ניתן לשנות דפוסי העסקה ולהשפיע על מעסיקים לשכור עובדים מהחברה הערבית.
יש כמה דברים שהממשלה יכולה לעשות. כלי ראשון שבו היא יכולה להשתמש הוא הרכש הממשלתי. מדובר ב-34 מיליארד שקל המועברים כל לסקטור הפרטי. הממשלה יכולה לתעדף ספקים המעסיקים עובדים ערבים, ובכך להעלות משמעותית את האינטרס שלהם להעסיק ערבים.
מרוה סאלחכלי נוסף שהממשלה יכולה להשתמש בו הוא החוק לעידוד השקעות הון, שבמסגרתו היא מעניקה סיוע (בגובה של 20% ולפעמים אף 30%) מסכום ההשקעה למפעלי תעשיה בפריפריה העומדים בקריטריונים מסוימים. אם הקריטריונים האלה יכללו העסקת עובדים ערבים, השינוי לא יאחר לבוא.
יש מועמדים ערבים רבים ומוכשרים שנותרים להתמודד לבדם מול תפיסות ודפוסי העסקה מפלים של מעסיקים - בעוד לממשלה יש את הכלים לסייע להם ולתקן את העוול. בחודש הבא היא צפויה לאשר תוכנית חומש לפיתוח כלכלי-חברתי בחברה הערבית שתקבע במידה רבה את המדיניות בתחום התעסוקה. האם היא תשכיל לזהות את בעיית הביקוש בקרב המעסיקים ותספק לה את המענים הדרושים?
- מרוה סאלח היא רכזת פיתוח כלכלי בעמותת סיכוי, המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
