ב-17 בפברואר 2011, בשיאו של האביב הערבי, יצאו גם בלוב לרחובות ודרשו חופש, שגשוג וקדמה, מתוך שאיפה שמדינתם, עם משאביה המגוונים ואוכלוסייתה הקטנה, תזכה לטוב ביותר. ללוב ישנם כל המרכיבים להגשמת החלומות הללו, אבל למרבה הצער קרה בדיוק ההפך: המדינה התפלגה, ושרויה עד היום בסכסוך מר בין הזרמים השונים של המהפכה.
מצב זה מציב בפנינו שאלה קשה: האם הפער בין הרצוי למצוי טמון בטלטלה הפתאומית שעבר השלטון במדינה? או שמא באופן שבו התנהלו הדברים לאחר המהפכה, ובפילוגים בין האסכולות השונות של המהפכנים? במילים אחרות: מה קרה בלוב בין פברואר 2011 לפברואר 2022?
"ת'וורת פברואר" – מהפכת פברואר – נועדה ליצור שינוי עמוק בלוב, אך מאז 2011 היא נתקלה בעלייה של קבוצות אידיאולוגיות ושל קבוצות של האסלאם הפוליטי, בדומה למה שהתרחש במדינות השכנות. בשל ניסיונן הרב בפעילות חשאית מאורגנת, היטיבו הקבוצות הללו לקשור ביניהן קשר כנגד שאר תנועות המהפכה, ובהמשך הן הצליחו להוביל את ההמונים ולשנות את מהלכה של התנועה לטובת שאיפותיהן.
מקור המשבר בלוב הוא עימות בין מי שמאמין במדינת-לאום אזרחית בתוך גבולות לוב ובין מי שמאמין במדינה אסלאמית שחורגת מגבולותיה של לוב, ומנוהלת על ידי ארגונים אסלאמיסטיים
יש שראו במהפכה מושיע שגואל את המדינה מדיקטטור אכזר, ויש הסבורים שההתקוממות נתנה להם הזדמנות להצבעה בבחירות, לחופש ביטוי ולחופש דעה. אולם בין 17 בפברואר 2011 לפברואר 2022 נשפך דם רב. את הקריאה לצדק ולדמוקרטיה החליפו סכנות של פילוג פוליטי ופיצול גיאוגרפי. מהפכת פברואר אולי פתחה את דלת החירות והדמוקרטיה, אך כדי ליצור שינוי מהותי צריך להעז להיכנס בדלת הזאת ולסלול את הדרך, ולא רק לייצר את האפשרות.
המהפכה אינה אחראית לריק הפוליטי שהשתרר אחריה; היא אף אינה אחראית לאופורטוניסטים שהשתלטו עליה ולכישלון של הפוליטיקאים שנבחרו. האחריות מוטלת עלינו כחברה, ולכן עולה השאלה: האם ניתן לכונן דמוקרטיה בחברות חסרות תרבות דמוקרטית?
ייתכן שהמצב הנוכחי הוא תוצאה של ריקון המדינה והאומה מהאנרגיות ומהיכולות שלהן במהלך ארבעת העשורים שבהם שלט מועמר קדאפי. אף יש מי שסבור ששנות הדיכוי הללו הן למעשה אלו שהצמיחו בקרבנו תנועות של אסלאם קיצוני. בין היתר, צריך לציין את ההחלטה של שלטון קדאפי לבטל את בתי הספר הדתיים – החלטה שיצרה רִיק בקרב הציבור הדתי, ריק שהתמלא באסכולה של קיצונות דתית שרחשה בארץ ומתפרצת עכשיו.
(צילום: משי בן עמי)
זוהי רק דוגמה אחת לחורבות שנותרו בחברה ובמוסדות הציבוריים לאחר שנות הדיקטטורה, שבגינן קשה לייסד משטר דמוקרטי בלוב. לפיכך המהפכה של 2011 לצריכה להיתפס כאירוע מכונן, אבל לא כפתרון עצמו. היא לא תוכל לממש את הפוטנציאל שלה אם לא נשכיל לומר את הברור מאליו: הפלת הדיקטטורה ויציאה לרחובות אינן מספיקות – יש לקדם גם מדינה של צדק ושוויון זכויות. מה שקורה כעת בלוב הוא עוד צורה של דיקטטורה.
מקור המשבר בלוב הוא עימות בין מי שמאמין במדינת-לאום אזרחית בתוך גבולות לוב ובין מי שמאמין במדינה אסלאמית שחורגת מגבולותיה של לוב, ומנוהלת על ידי ארגונים אסלאמיסטיים. כמו כן, מתנהל מאבק בין מי שרואה בלוב מדינה שמאגדת שלושה אזורים שונים, ועל כן צריכה להתנהל כמשטר פדרלי, ובין מי שרוצה לשמור על שלטון מרכזי אחד ועל ההגמוניה של טריפולי במסדרונותיו.
ד"ר ג'יבריל אל-עוביידיהמצב בארצנו גורלי. כעבור 11 שנה מאז פברואר 2011, לוב מתמודדת היום עם התרחיש של חזרה לנקודת ההתחלה. בחירות לנשיאות, שהיו אמורות להתקיים בדצמבר 2021, נדחו ליוני 2022, לאחר הצלחה נוספת של אלו המבקשים לשבש שינוי מהותי בלוב.
אנחנו רחוקים מאוד מצדק, משוויון ומחירות. המעבר מהמהפכה למדינה המתוקנת שלאחריה כשל. אחרי התקופה הקשה שבין פברואר 2011 לפברואר 2022 עלינו ללמוד מניסיון העבר ולהשקיע בבניית היסודות של המדינה הדמוקרטית שלה אנו מייחלים. הרבה נמצא על הכף: או שנצליח ונוביל את לוב אל עתיד טוב, או שהמדינה תקרוס לחלוטין.
- ד"ר ג'יבריל אל-עוביידי הוא כותב וחוקר לובי. המאמר המלא התפרסם באתר העיתון "א-שרק אל-אווסט", היוצא לאור בלונדון. גרסה זו מתפרסמת בחסות פרויקט "אופק", המשותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. תרגום מערבית: רוני ברדה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
