יש דברים שאפשר לראות רק מבפנים. במשך שבוע ימים הצטרפתי לעובדים במסגרות הרווחה. ישבתי בשורה הראשונה וצפיתי בעבודה החשובה שלהם, ראיתי את האינטראקציה היומיומית שלהם עם האנשים שמבקשים להישען עליהם. ראיתי מחויבות אינסופית, למדתי מחדש את המושגים חמלה ואמפתיה. הכרתי אנשים שאוהבים את העבודה שלהם אהבת אמת, ואת המטופלים שלהם אהבת נפש. שנחשפים לכאב הכי עמוק ולמצוקות הכי קשות בחברה הישראלית. ששמו לעצמם מטרה לחיים לסייע, ללוות, לשקם, לטפל. לגרום לעולם של המטופלים שלהם להיות טוב יותר, ולהפוך אותנו לחברה טובה יותר - שוויונית יותר.
זאת הייתה חוויה מעוררת השראה, אבל גם שוברת לב. חלק מהעובדים שפגשתי - עובדים סוציאליים, מדריכים ומטפלים - עוזבים את עבודתם, כולם בגלל השכר. חלק גדול מאלו שנשארים יודעים שימיהם בתחום ספורים, שיעבדו בו עד שיקימו משפחה, כי מעבר לזה לא יוכלו להרשות לעצמם כלכלית. כל העובדות הסוציאליות שפגשתי שיתפו אותי שהסיבה שהן יכולות להרשות לעצמן לעבוד בתחום הזה - כן, גם אחרי הסכמי השכר "ההיסטוריים" - מתבססת על כך שיש להם בן זוג שמרוויח יותר מהן. כולן הודו בפניי שאם הן היו המפרנסות העיקריות, הן היו נאלצות לוותר ולעבוד במקום אחר, רווחי יותר. וגם במצב הקיים הן נאלצות - גם אחרי שנים רבות של וותק - לעבוד במקומות נוספים במקביל, כדי להשתכר בכבוד. זה מעוות בכל כך הרבה רמות.
בכל המוסדות שבהם הייתי יש מחסור בעובדים, ובכולם מתקשים לגייס עובדים חדשים. "אנחנו מפרסמים משרות, ולא מקבלים קורות חיים", סיפרו לי. בחלק מהמקומות הודו בפניי, אחרי שמכשיר ההקלטה כובה, שבמצב הקיים הם עושים ויתורים ומתפשרים על איכות כח האדם שהם מגייסים, פשוט כי אין להם ברירה אחרת: "אין לנו את מי לכתוב בסידור העבודה". תמונת המצב הזו צריכה להבעית את כולנו.
זה דור העתיד שלנו - נערים ונערות במצבי סיכון שיש לנו הזדמנות להציל. אלו קשישים שמייחלים להעביר את השנים האחרונות בחייהם ברווחה ובכבוד. זה נשים וילדים שכלואים במעגל האלימות, עבורם כל יום זה סבל. זה אנשים עם מוגבלות שזקוקים לשגרת יום טובה ובריאה. זה אנשים בנקודות הכי שבירות בחייהם, שזקוקים לאנשים טובים ולמערכות חזקות שיסייעו להם.
“אנחנו לא קדושות”
יצאתי למסע הזה מתוך אמונה שמערכת הרווחה היא רשת הביטחון של החברה הישראלית וגיליתי שהרשת הזו מחוררת. כנראה שבמידה מסוימת אפשר להאשים את הקורונה ואת העומסים שהגיעו יחד עם המגפה העולמית - זה היה הנוקאאוט, אבל הנטישה ההמונית של המקצועות הללו לא התחילה ב-2020. כך נראית הזנחה ארוכת שנים. כך נראות שנים ארוכות של הפרטה, של מכרזים מגוחכים שמאפשרים - בין אם זה לעמותות שבקושי עומדות על הרגליים, או לתאגידי ענק שכל מה שמעניין אותם זה רווח - לשלם לעובדים שכר מינימום.
בואו נשים את הדברים על השולחן. אף אחד לא הולך לעבוד בשירותי הרווחה בגלל התנאים המדהימים או השכר הגבוה. אף אחד לא חושב שהוא יהפוך להיות מיליונר. אלו אנשים שבעידן של הייטק ומשכורות עתק, מוותרים על התן ביס, ועל הרכב חברה ועל הפריבילגיות בשביל לעבוד במקצוע עם משמעות. רובם מוכנים להקריב את הרווחה שלהם, את הרווחה של המשפחה שלהם, את החלומות שלהם, כדי לעשות שינוי. זה שאנחנו מבקשים מהם לעשות את זה, זה לא פחות מניצול.
על פניו נדמה שתקרת הזכוכית במקצועות הללו מאוד נמוכה. אין יותר מידי אפיקי קידום - לא מבחינת תנאים ולא מבחינת שכר. אבל עבור הנשים והגברים שבוחרים לעבוד בהם, כל נפש שהם מצילם היא הישג. כל אדם שהם גורמים לכך שחייו יהיו קצת יותר טובים היא תקרת זכוכית שנשברת. "תפסיקי להגיד שזו עבודת קודש", כעסה עליי אחת העובדות הסוציאליות שפגשתי. "אנחנו לא קדושות, אנחנו באות לכאן לעשות את העבודה שלנו, ומצפות שישלמו לנו על כך. כן, יש תחושת סיפוק מטורפת, אבל זה ממש לא תחליף לשכר ותנאים".
השירותים האלה, שכולנו מקווים שלעולם לא ניאלץ להשתמש בהם, הם הבסיס לחברה שוויונית, מתוקנת, טובה יותר, בטוחה יותר. השיח השתנה – אנחנו כבר לא מדברים על הרחבה, על הצורך בתקנים נוספים (למרות שצריך), אלא על חוסר יכולת לאייש את תקנים קיימים. אנשים לא באים לעבוד שם, הם מוותרים מראש. והמשמעות? תחלופה אינסופית שגורמת לטלטלה תמידית במוסדות ולחוסר יכולת של עובדים לפתח ניסיון, לצד הורדת הסטנדרטים לקבלה לעבודה למינימום.
"הצעירים לא מגיעים"
זה בלתי נתפס שחלק גדול מהתפקידים הללו, של האנשים שעובדים עם האוכלוסיות המוחלשות ביותר, הרגישות ביותר, שנפגשים עם אנשים במצבים נפשיים מורכבים ושבירים, לא מצריכים שום הכשרה. כאילו ויתרו מראש - אנשי מקצוע אקדמאים לא יבואו לעבוד במשמרות מסביב לשעות בשכר מינימום, אז נסתפק ב-12 שנות לימוד, וגם זה לא בכל המקומות. את המחיר אנחנו רואים כל פעם שהמסגרות הללו עולות לכותרות בגלל עוד מקרה התעללות או אלימות של צוותים.
"החברה הצעירים לא מגיעים לעבוד כאן", הסבירו לי. וכן, הגיע הזמן שנתחיל להפנים את זה שגדל כאן דור חדש שיודע בדיוק מה מגיע לו ולא מוכן להתפשר. שמבין שעם שליחות וסיפוק לא הולכים למכולת וגם לא משלמים משכנתה. שרואה את המכשולים הכלכליים שמדינת ישראל מציבה בפני כולנו - כמה יקר לחיות כאן, כמה קשה לקנות בית, לכלכל משפחה. אני לא אומרת את זה בביקורת, אלא בהבנה. זו לא בושה לרצות להשתכר בכבוד, זו לא בושה לרצות לחיות ברווחה. הדרישה מהאנשים שעובדים במקצועות הרווחה, לוותר על הרווחה של עצמם היא תעודת עניות לחברה הישראלית, לא פחות, והגיע הזמן לשים לזה סוף.
התחזית היא שלא רחוק היום שבו לא יהיו צוותים שיתפעלו את המוסדות הקיימים. הפער במשכורות ביחס לשוק הפרטי הפך להיות בלתי נסבל. ברור שאם לאדם יש אופציה להרוויח 300 שקלים לשעה לעומת 30, הוא יבחר באופציה הראשונה. בצדק. אנחנו צריכים להיות מוטרדים מהמחיר שאנחנו משלמים כחברה על המצב הזה. על העובדה שטיפול, מכל סוג שהוא, הפך להיות פריבילגיה של אנשים עשירים. אנחנו צריכים לכל הפחות להכיר בכך שאת הפערים החברתיים שהולכים ומחמירים כתוצאה מכך יהיה כמעט בלתי אפשרי לתקן - זו תהום.
אלו אנשים שגם ככה נקודת הפתיחה שלהם לא טובה, ובמקום להרים אותם, לחזק אותם, לסייע להם לבנות חיים טובים יותר, מיטיבים יותר, אנחנו מדרדרים אותם למטה. מתעלמים מזעקתם, מסרבים להושיט להם יד לעזרה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איזו חברה אנחנו הופכים להיות אם אנחנו מאפשרים לזה לקרות?
