"לפעמים לא הייתה אספקת גז בגלל המלחמה, אז קיבלתי חצי פיתה ליום. לא אכלתי את כולה בפעם אחת. בכל פעם שהבטן שלי קרקרה אכלתי קצת - אבל זה לא היה מספיק". כך סיפר גאלינור (ג'ימי) פאצ'קו בן ה-32, האזרח הפיליפיני ששוחרר ביום שישי משבי חמאס, בריאיון ל-CBN Asia.
ג'ימי, שנחטף מקיבוץ ניר עוז, שם טיפל באמיתי בן צבי בן ה-80 שנרצח במתקפת הטרור ב-7 באוקטובר, תיאר את התנאים הירודים שקיבל בשבי. "המים היו מלוחים, אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאשרוד כי יש לי היסטוריה של בעיה בכליות. אם הייתי צריך ללכת לשירותים, נדרשתי לבקש מהמחבלים. הם נתנו לי קצת נייר טואלט בכל פעם, ולא השתמשתי בו - שמתי אותו בכיס שלי. זה נראה כאילו שהיינו 40 מטר מתחת לאדמה, ובגלל זה הקירות היו לחים. הצמדתי לקירות את הנייר ששמרתי - עד שהוא נרטב. אחר כך הכנסתי אותו לפה ואכלתי אותו - וככה הקיבה שלי לא הייתה ריקה", אמר.
האזרח הפיליפיני, נשוי ואב לשלושה ילדים, סיפר על רגעי האימה שעבר מאז שהחלה פשיטת המחבלים על הקיבוץ, דרך חטיפתו ועד היום המיוחל שבו שוחרר לחופשי. "שמעתי קולות ירי בבתים הסמוכים. השארתי הודעה בטלפון לאשתי, אמרתי לה 'תדאגי לילדים שלנו, את הכסף שהרווחתי בעבודה בישראל תשמרי לעתיד שלהם'". בשיחה עם עידו וגלעד בן צבי, שהגיעו לפגוש את המטפל של אביהם בבית החולים אסף הרופא, ציין ג'ימי בפני השניים: "אבא אמר לי להגיד לכם שהוא אוהב אתכם, וצעק לי 'לך, תברח, תציל את עצמך".
עידו סיפר כי בבוקר מתקפת הפתע ג'ימי עוד התבדח איתו בוואטסאפ וכתב: "אבא רץ הכי מהר בעולם לממ"ד". אולם לאחר מכן מחבלי חמאס פרצו לממ"ד ורצחו את אמיתי ששכב על המיטה. ג'ימי, שהתחבא מאחורי המיטה, נחטף לעזה.
ג'ימי ציין בריאיון כי לא ציפה שהמחבלים שחטפו אותו יתנו לו לחיות. "ראיתי איך הם רצחו את המעסיק שלי - מבלי שהייתה לו יכולת להגן על עצמו. הם אמרו שאני חייל, בזמן שכיוונו נשקים לראש שלי. אחד מהמחבלים ירה מנשק אוטומטי ליד האוזן שלי, עד שנגמרו הכדורים. אחרי שהוא סיים, שמעתי רעש כמו במטוס".
לדבריו, בשבועיים הראשונים של השבי הוא הוחזק בתא. "ממש תא של כלא, לא יכולתי לעשות בפנים כלום. הרגשתי שאני משתגע. כל הזמן תהיתי 'למה הביאו אותי לכאן? לא עשיתי שום דבר רע'. בתוך התא היו לי שירותים. שמתי מזרן על הרצפה". לאחר השבועיים הראשונים, כך הסביר, הועבר למנהרות אחרות יחד עם חטופים רבים נוספים, בהם תושבי העוטף. "המחבלים נתנו לנו לנקות במנהרה שבעה חדרי שירותים, שהיו מסריחים", הוסיף.
ג'ימי סיפר כי שאב כוחות מהמחשבה על הילדים שלו. "בגלל זה אכלתי את נייר הטואלט, בשבילם, הייתי צריך לשרוד. אמרתי לאלוהים 'בגיל 12 אבא שלי עזב אותי, אל תעשה את זה גם להם, תן לי לחיות. אני מוכן להישאר כאן אפילו עשר שנים, רק תן לי לחיות'".
הוא תיאר את הרגעים המרגשים של השחרור מהשבי. "אמרו לי שמעבירים אותי למנהרה אחרת. לקחתי את הדברים שלי, שקית פלסטיק שבתוכה מברשת שיניים, חולצה אחת ומכנסיים קצרים - זה כל מה שהחמאס נתן לנו, את זה לבשנו כשרצינו להחליף בגדים. אחרי שלקחתי את השקית, המחבלים אמרו לי לקחת את המזרן והכרית שלי. למחרת אמרו לי ולשאר החטופים שהיו איתי לזרוק את הכריות והמזרנים. עשינו את מה שהם אמרו, ואז נדרשנו לנקות את המנהרה שהיינו בה. אחרי שסיימנו לנקות, המחבלים אמרו שיותר מאוחר נצא להליכה. התחלתי לבכות כשיצאנו מהמנהרה. ראיתי אור שמש, נשמתי אוויר. ירדתי על הברכיים והודיתי לאלוהים", אמר.
הוא סיפר כי לתחושתו הוא התחזק נפשית לאחר החוויה הקשה שעבר. "אני חושב שאני בסדר בזכות אלוהים והילדים שלי. התבגרתי, נהייתי חזק יותר. אני מודה לכל מי שהתפלל עבורי", סיכם.
