ככל שהמלחמה בעזה מתמשכת מתאפשר תהליך של למידה - עלינו, על האויב ועל מה שמוגדר כמציאות. הלמידה הזו צריכה לשנות את הבנתנו את האירוע ואת ההשלכות הנגזרות ממנו. הנה ארבעה מושגים הרווחים בשיח התקשורתי והציבורי בחודשיים האחרונים, שיש לבחון שוב את משמעויותיהם.
1. "מיטוט/שבירה". מסתמן פער בין השימוש בשני המושגים הללו על ידי מדינאים, גנרלים ופרשנים לבין המציאות בפועל. הם לקוחים ממחוזות ההיגיון של מערכות קלאסיות של צבא-מול-צבא או מדינה-מול-מדינה, שבמסגרתן מתקיים תהליך של זיהוי נקודות התורפה של היריב, פגיעה בהן והקרסתן. זו הקלאסיקה של לוחמה, שמבקשת לאתר את מפקדות השליטה של היריב, את מרכזי העצבים שלו, הבכירים שלו והמסגרות הלוחמות. אבל במקרה של חמאס מדובר בישות שהיא ייצור כלאיים - בין צבא שמאורגן בגדודים וחטיבות, לבין גוף טרור שמבוסס על פעילים המפוזרים ומוסווים בשטח, כולל בסביבה אזרחית, ופועלים על בסיס "עקיצות".
ככל שהלחימה נמשכת נע חמאס ממצב צבירה של צבא מזוהה, מאורגן ונראה, לארגון טרור נעלם, חשאי וחמקמק. יש לכך משמעות כי מצב הצבירה הזה מעקר, לפחות באופן חלקי, את רעיון ה"שבירה" הקלאסית שלו מצפה הציבור הישראלי. זו לחימה שמזכירה את האמריקנים בווייטנאם ואת הרוסים באפגניסטן, שני מקומות שבהם התקשו הצבאות הגדולים לנצח. המקרה של עזה שונה, כי היא החצר האחורית של ישראל, אבל צריך להיות מודעים לגודל האתגר בהתמודדות עם ישות תת-מדינתית. זה ייקח זמן, אפילו זמן רב, והסבלנות תהיה מרכיב משמעותי ביכולת לממש את ההישג הנדרש.
2. "השמדה". בהתאם, חמאס היא תנועה שאפשר לדמות לדיונת חול. היא משתנה ומתהווה תדיר. היא לא נשארת במקום ולא מבוססת רק על היררכיה ארגונית. זה כאמור מקשה על ה"מיטוט" אבל יש לכך משמעות נוספת: חמאס כבר אינו ארגון לוקאלי שמחובר רק לגיאוגרפיה המצומצמת של הרצועה, אלא תנועה שחושבת ופועלת בערכים נרחבים. היא המגדירה כיום את ערך ההתנגדות במזרח התיכון, ובפועל מהווה את כוח החלוץ של המחנה הזה, הרבה לפני איראן או חיזבאללה.
כבר אירועי "שומר החומות" במאי 2021 נפתחו בירי טילים על ירושלים והוגדרו כמערכה על מסגד אל-אקצה, להבדיל ממלחמה שתכליתה שירות חמאס ברצועה. גם מתקפת 7 באוקטובר נבעה במידה רבה מניסיון לסכל את הסכם הנורמליזציה הישראלי-סעודי יותר מאשר הסרת "המצור" מהרצועה או שיפור המצב הכלכלי בה.
תהליך מטריד נוסף בא לידי ביטוי בהרחבת זירת הפעילות הגיאוגרפית של חמאס. מלבנון היא פועלת כבר כמה שנים ולאחרונה טען המוסד שסיכל כוונות לפיגועים בדנמרק שתכננו תאי חמאס. זו התפתחות דרמטית: המשמעות היא שחמאס הופכת למעשה לסוג של אש"ף משנות ה-70 וה-80, ארגון טרור על-מקומי. כלומר, גם אם הארגון ייפגע באופן אנוש ברצועת עזה, הוא יוסיף להתקיים במרחבים שמחוצה לה. ישראל תיאלץ להרחיב את מושג ה"השמדה" מעבר לזירת הרצועה, וזה אתגר משמעותי לשירותי המודיעין הישראלי.
3. "סוף המלחמה"/"היום שאחרי". עוד מושג שמסתמן כבעייתי, משום שביום שאחרי עזה יגיע היום של חיזבאללה, ואחריו היום של החות'ים, ואחריו היום של המליציות בסוריה ואחריו היום של איראן. אנחנו לא נמצאים באירוע חד-פעמי בעזה אלא מתמודדים עם מב"מ (מערכה שבין המלחמות) - מלחמת התשה ארוכת טווח ואינטנסיבית שנועדה להחליש את ישראל, לפגוע בכלכלתה ולפרק אותה צעד אחר צעד. המשמעות היא שזו מלחמה כרונית נוסח אוקראינה, ועל כן ייתכן שנצטרך לסיים את האירוע בעזה כשחצי תאוותנו בידנו, ואז להיערך להמשך תוך בנייה מחדש של היכולות הצבאיות והחברתיות.
ד"ר דורון מצא4. "ידידנו". צריך להכיר בכך שאין לנו חברי אמת. יש לנו ידידים אינטרסנטים, והדוגמה המובהקת היא האמריקנים. יש פער אסטרטגי עצום בינינו לבין ארה"ב, שאחרי 7 באוקטובר זיהתה איום על האינטרסים שלה (ומכאן אמירת ה-Don't של הנשיא ג'ו ביידן), ועכשיו דומה שהיא רואה במלחמה הזדמנות פז למימוש תכליותיה האסטרטגיות במזרח התיכון: להוציא מהבוידעם את פרדיגמת אוסלו, להשיב את הרשות הפלסטינית, לבנות מחדש את מודל שתי המדינות, לחדש את ההסכמיות עם איראן ואולי אף למשוך למשא ומתן את חיזבאללה. כל אלה לא עולים בקנה אחד עם האינטרסים הישראליים. הם אפילו מנוגדים להם. ארה"ב מוכנה לאפשר לנו לנצח את חמאס כדי לגזור את הקופון האסטרטגי השמן שמשמעותו מבחינת ישראל היא הפסד.
כדאי במסגרת זו גם לשים עין על "ידידות" אזוריות כמו מצרים (שתהיה מוכנה להקריב את השלום ובלבד שלא להכניס לתוכה את פליטי עזה) וגם ירדן (שימו לב לדיווחים על אימונים חריגים שמבצעים כוחות מהצבא שלה מעבר לגבול). המלחמה פתחה את הזירה לכל מיני תרחישים ושום דבר אינו מובן מאליו. גם לא מושג ה"ידידים".
- ד"ר דורון מצא הוא מזרחן, מרצה במכללת אחוה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
