יותר מכל דבר, ממשלת נתניהו השישית מזכירה את השלטון הכאוטי של דונלד טראמפ בראשיתו. בעצם, גם באחריתו. הייחוד של ממשל טראמפ היה שלאורך זמן, עד הקורונה בעצם, הוא יצר בעצמו את כל משבריו הגדולים. הציבור האמריקאי היטלטל בין האכזריות של הפרדת ילדים מהוריהם בגבול, מינויים הזויים בבית הלבן ופיטוריהם, הדלפות יוצאות דופן ומיזמים שנשמעו מוטרפים, בואכה נשיא שמהרהר במסיבת עיתונאים בהזרקת אקונומיקה כדי להיאבק בקורונה. טראמפ הוליד את הדרמות, הטרגדיות והקומדיות כולן. לפעמים זה נגמר בהפי-אנד. לבסוף, בבכי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
הביטו בשבוע האחרון של ממשלת נתניהו: נתניהו עמד לצד אריה דרעי בישיבת סיעת ש"ס, ויחד עם שר המשפטים שלו פיזרו כזבים – אין מילה אחרת – לגבי החלטת בג"ץ בעניינו, שלא הייתה צפויה ממנה לאור הדין הנוהג במדינת ישראל מאז 1993. בוועדת החוקה נמשך המחזה המגוחך של דיון מלאכותי, מלווה בציניות הנבובה של היו"ר שמחה רוטמן, בהצעת "רפורמה" שכמעט אין מומחה משפטי-חוקתי שתומך בה. ראשי מפלגות הקואליציה שלחו מכתב שמאשים את היועצת המשפטית של הממשלה גלי בהרב־מיארה באפשרות של פוטש ממש, אם תעסוק בנבצרות של ראש ממשלה העומד לדין.
במקביל, נגידי בנק ישראל לשעבר, יעקב פרנקל וקרנית פלוג, כתבו מאמר נרחב ב"ידיעות אחרונות", שבו הזהירו מתוצאות כלכליות קשות של יישום השינויים הברוטליים במערכת המשפט – בריחת משקיעים, נטישת חברות בינלאומיות, מהלומות מצד חברות דירוג האשראי הבינלאומיות. בדאבוס, שמע נגיד בנק ישראל הנוכחי, פרופ' אמיר ירון, דאגה גוברת מהמהלכים האלה. עוד משם, אנשיו דיווחו לגורמים כלכליים בכירים שהרוח כלפי ישראל קודרת. עם שובו, מיהר הנגיד לפגישה עם ראש הממשלה, רק כדי להיות מותקף ומשוסה בידי חברי הכנסת של הליכוד. זה לא קרה סתם; נתניהו יודע לרסן את כלבי התקיפה, כשהוא רוצה.
שר האוצר וראש הממשלה נחפזו לכנס מסיבת עיתונאים היסטרית, כדי להרגיע את השווקים לאור אזהרת הנגיד, והאשימו את האופוזיציה בבוגדנות. "נתניהו נלחץ", פירשן ח"כ דוד ביטן וידע מה הוא אומר. באותה שעה, באתרי החדשות, שלטו הכותרות על הכלכלנים הבכירים בישראל, אנשי ימין ושמאל, שמזהירים מתוצאות קשות של תוכנית הממשלה. בטלוויזיה דיווחו שמאות מלוחמיה במילואים של סיירת מטכ"ל מתחילים צעדה לירושלים בניסיון להגן על ביהמ"ש העליון. חברי כנסת אחרים מש"ס הגישו הצעת חוק להוסיף את המילים "בהשם אנחנו בוטחים" על כל שטרות הכסף. הם כנראה עלו על משהו: אחרי השבוע הזה, רק השם יעזור.
הנה מסקנה מממשל טראמפ: חוסר תפקוד וכאוס יכולים להימשך זמן רב. עד שהגיעה הקורונה שאיימה על חייהם ממש, הבוחרים בארה"ב שמחו להשתעשע בקרבות גלדיאטורים של נקמה, גאולה וסיסמאות ריקות. העניין הוא שנתניהו, בניגוד לטראמפ, מחזיק בכוח לשנות את עקרונות היסוד של השיטה הדמוקרטית בישראל. הוא גם עומד לדין.
אין פה שני צדדים. שר המשפטים יריב לוין יעץ לנתניהו עצה אסונית: להתחיל מהצעת חקיקה ברוטלית, ולאטום אוזניו לכל פשרה – עד אחרי קריאה ראשונה בכנסת. התוצאה: דליקה מתפשטת בחברה הישראלית. גיוס כללי של הייטקיסטים, רופאים, משפטנים, כלכלנים, ראשי המשק, טייסים, מילואימניקים, האקדמיה למדעים, האוניברסיטאות וזו רשימה חלקית. בהגדרה, פופוליזם עוסק במערך יחסים אנכי בתוך חברה: "העם" איננו מקבל את שלו, ורצונו לא מפלס את דרכו למעלה, אל ההנהגה. כאשר הפופוליסט בשלטון, יש זרים, אליטיסטים, הדיפ-סטייט, ג'ורג' סורוס, שמאלנים וכו' שמונעים מהמנהיג היקר, התגלמות פיזית ורוחנית של העם ("ישראל השנייה"), לממש את חזונו הנאצל.
לכן חייבים להשמיד את המומחיות, את אמינותה. "איפה הוא היה בהתנתקות", שאלו על נגיד בנק ישראל. באותה מידה אפשר היה לשאול גם "למי הוא הצביע", או "איפה הוא היה באלטלנה". "נאמנות לפני מקצועיות" היא הסיסמה של מהפכנים בכל מקום, מברית-המועצות ועד המהפכה האיסלאמית באיראן. "אחד מיתרונותיהן הגדולים של אליטות טוטליטריות... היה להפוך כל הצהרה עובדתית לשאלה של מניע", כתבה חנה ארנדט. מה זה אומר, בעצם? שאין יותר חלל ענייני, ואין יותר מומחים. המקצועיות מבוזה, נרמסת. יש רק כוח, אויבים ובני ברית. המתקפה על נגיד בנק ישראל השבוע נועדה להרתיע את אנשי המקצוע והמומחים: תשתקו.
בלשכתו של יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד, סמוך לשולחן העבודה, ניצב פסל עם ראשו של דוד בן-גוריון. כאשר באים אליו אורחים בשבועות האחרונים ומעלים דרישות, הוא מחווה את ידו אל בן-גוריון, שעומד דומם, זועף. אנחנו רוצים להישאר כאן, הוא אומר. "כאן", זאת אומרת בקומה החמישית של בית ההסתדרות, לשכת היו"ר. "אנחנו", דהיינו יורשי תנועת העבודה לדורותיהם. זו למעשה אזהרה: תבקשו מההסתדרות לחזור אל הפוליטיקה הכללית של ישראל, המפלגתית, לחרוג מהתמקדות בזכויות עובדים, ותגלו את המובן מאליו: היא לא שמאל, מזמן.
בר-דוד נכנס לתפקידו ב-2019. בשנות הקורונה התמקד בבניית יחסי עבודה, שיתוף פעולה עם הממשלה וארגוני המעסיקים; הישגים מהותיים, שקטים, בלי איומים מיותרים. הוא פתח את בית ההסתדרות לרחוב ארלוזורוב, חלק מהחיבור המחודש אל העיר. תערוכה יפה של כרזות ההסתדרות משנות ה־50 וה־60 מעטרת את הכניסה. ברובן, ניכרת האחדות הגמורה בין תנועת העבודה, השלטון ואיגודי העובדים. העידן הזה נגמר. היום, מפלגת האיגודים המקצועיים בישראל היא למעשה הליכוד. חלקים גדולים מהוועדים החזקים הם בשר מבשרה של מפלגת השלטון, ולא רק התעשייה האווירית. ב־2021 בר־דוד פרש רשמית ממפלגת העבודה.
לפני כעשרה ימים נפגש יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד עם בר-דוד. לפיד רצה שההסתדרות תתגייס למאבק נגד התוכנית להחלשת מערכת המשפט של לוין וראש הממשלה נתניהו. שהיא לפחות תאיים, ובהמשך תשקול לשבות.
הדאגות של יו"ר ההסתדרות שונות לגמרי. המדינה עשויה לנסות להתנער מההסכם לשיפור תנאי הסייעות. השכר של העובדים נשחק בשל האינפלציה. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ודור חדש של פקידי אוצר נותנים תחושה של אדנות, זלזול בשיתוף הפעולה של השנים האחרונות. בר-דוד ביקש משר האוצר הטרי, בנימוס, לא להתעסק איתו. עוד נראה אם הבקשה הזו תתקבל.
והמחאה? גם אם בר-דוד היה מכנס את הנהגת ההסתדרות מחר בבוקר, נושא נאום נלהב ומודיע על השבתת המשק למען הדמוקרטיה, סביר להניח שחלק ניכר מהוועדים ומארגוני העובדים (כולל הסתדרות עובדי המדינה) היו מתקוממים, כליכודניקים. הם היו מסרבים לשבות. המרכז-שמאל הישראלי שעולה לרגל לבר-דוד מזהיר אותו: בהמשך, הממשלה תחסל את האיגודים המקצועיים. הוא אומר להם בשקט: "זה לא יקרה". לא משום שהוא מאמין לכוונות הטובות של ביבי ושות', אלא כי ההסתדרות ומפלגת השלטון הפכו, למעשה, לישות מלוכדת.
"אישית, אני מאוד מודאג מהרפורמה", אומר בר-דוד לחבריו. "אני לא ישן בלילה. הקולות של הפילוג במדינת ישראל הגיעו לשיא. זה דבר מסוכן. אני מצפה שראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים לוין, שאני מכיר את שיקול דעתם, יעצרו, יסכימו לפשרה, יגיעו להסכמות רחבות על שינוי כה עמוק ויבלמו מסלול מאוד מסוכן בחברה הישראלית. ההשפעה שלו על המשק יכולה להיות חמורה". את החלק הזה יאהבו אנשי המחאה. את החלק הבא, פחות.
בר-דוד שולל לחלוטין פעולה הסתדרותית נגד המהלך להחלשת מערכת המשפט. "ההסתדרות איננה של מפלגה, ואין מפלגה של ההסתדרות. זה נגמר. התוכנית של לוין-נתניהו היא נושא פוליטי מפלגתי מובהק, וההסתדרות לא תשבית עליו את המשק. יש פה קואליציה של כל המפלגות, מרצ וש"ס והליכוד והעבודה, ואנחנו לא נסתכן בפילוג איגודי העובדים".
מה חסר במחאה? כל מה שהמרכז-שמאל הפסיד בעשורים האחרונים. ההסתדרות ואיגודי העובדים, שהיו בעבר היהלום שבכתר. התאחדות הסטודנטים, זו שב-2011 הצטרפה למחאה החברתית. וכמובן: חמישית מאזרחי מדינת ישראל, הציבור הערבי.
שאלתי בשבוע שעבר את מארגני ההפגנות מדוע המנהיגים הפוליטיים, יאיר לפיד, בני גנץ ואחרים לא נאמו. האם אתם מדמיינים לעצמכם, שאלתי, שהימין יעשה הפגנות ענק נגד הממשלה – ומנהיגיו בכנסת לא ידברו בהן? ביבי יוחרם? מה קרה, הפוליטיקה קטנה עליכם?
אחת התשובות שקיבלתי הייתה שהם רצו את מנהיגי האופוזיציה כולם, אבל בני גנץ ויאיר לפיד לא הסכימו לדבר על בימה אחת עם איימן עודה. תשובה אחרת הייתה קשורה למצעד ברחובות תל-אביב בשבת הקודמת: "הצענו שלפיד יוביל אותו, אבל ברגע האחרון 'יש עתיד' נסוגו. כנראה חששו שיניפו מאחוריו דגלי פלסטין".
לאנשי יש עתיד והמחנה הממלכתי יש גרסאות שונות, אבל זה לא משנה במיוחד. הנקודה היא שהציבור הערבי בישראל, שעשוי להיפגע בצורה הקשה ביותר מהחלשתו האנושה של בג"ץ, אדיש למדי. המחאה (לפחות בחלקיה הפוליטיים) חוששת מחבירה שכזו. שאלתי את אמיר בשאראת, מהוועד הארצי של ראשי הרשויות הערביות, מדוע הערבים לא מצטרפים למחאה. "לא רק שהמחאה איננה פונה לציבור הערבי, היא באופן מכוון מדירה אותנו", הוא אמר לי, "החברה הערבית לא מבינה על מה המהומה. מערכת המשפט שימרה את הכיבוש במשך השנים. יש בעיה של אכיפת חוק, אין פענוח תיקים. יש אדישות כלפי העניין כולו".
הוא לא מגבה את האדישות הזו. "התהליכים שהממשלה יוזמת יפגעו בנו בצורה עמוקה. מארגני המחאה חייבים לפנות לציבור הערבי, ולהתחיל במנהיגות. עלינו מוטלת החובה לשקף לאזרחים הערבים את ההשלכות של התוכנית הזו. אבל תבין: אנחנו ממוקדים, נניח, בזה שהשר של עוצמה יהודית מחדש בשבוע הבא את נטיעות קק"ל בנגב. הוא כופה את זה. יהיו כנראה מחאות, ואיתן מעצרים". בשאראת לא משלה את עצמו. "אנחנו הולכים להיפגע ראשונים. מי שיכול להגן עלינו מהממשלה הזו, אולי, הוא ביהמ"ש. והם מחלישים את מערכת המשפט, כדי שגם את ההגנה הזו לא נקבל".
בליל יום שלישי בשבוע שעבר נסע יאיר לפיד לביתו הפרטי של הנשיא הרצוג בצהלה. מאז הם קיימו שיחות רבות. זהו הרקע להודעה של יו"ר האופוזיציה הקוראת להקמת "ועדה נשיאותית" שתדון ברפורמה במערכת המשפט. אפשר להניח שנשיא המדינה ידע על כך מבעוד מועד.
הודעת לפיד נתקלה מיד בהסתערות נזעמת ברשתות החברתיות. ראש הממשלה מטעם המחנה, עד לפני חודשיים, הוצג כפחדן ועיוור, במקרה הטוב. יו"ר העבודה מרב מיכאלי קפצה על ההזדמנות כמוצאת שלל רב. אביגדור ליברמן הודיע שאי-אפשר להתפשר על חצי דיקטטורה.
לפיד וגנץ צודקים. המחאה עוצמתית, נרחבת. אל מול דיוויזיות של מומחים שמביעים חרדה עמוקה, ואולי התחלה של השפעות כלכליות, לוין ונתניהו מסרבים לכל דיאלוג. זה מציג אותם באור איוולתי, אטום, מסוכן. לאופוזיציה משתלם לפתוח דלת
כזהו המרכז-שמאל הישראלי: מפולג, לא מתואם, עמוס טינה. כל מנהיגיו אשמים בכך. לפיד נאלץ להוציא הבהרה כמעט מיד, כזו שמסבירה שאיננו מציע "פשרה" עם נתניהו.
המחאה רוצה לסכל את התוכנית למהפכה במערכת המשפט. לפיד, כמו גם בני גנץ שהציע דיאלוג עוד לפניו, סבורים שהדרך היא ליצור קואליציה רחבה בחברה הישראלית שמתנגדת לתוכנית לוין-נתניהו, ולשמר אותה. שוב ושוב יראה נתניהו שהצעדים שהציע שנואים ולא רק בידי המרכז-שמאל. לבסוף, דבר מה – הרצוג, המצב הביטחוני, החשש הכלכלי, לא משנה בדיוק – יעניקו לו סולם לרדת מהעץ.
המחאה מדברת בקול אחר לגמרי. כל קריאה לדיאלוג נתפסת כבגידה, כניעה לנתניהו, פתיחת הדרך לדריסת הדמוקרטיה הישראלית. אם ביבי ייכנע, אומרים המוחים, זה יקרה רק אחרי שנגלה נחישות של ברזל. הפוליטיקה מאוסה עליהם.
5 צפייה בגלריה
יאיר לפיד. ''חוץ מתמיכה במחאה, יש לנו עוד תפקיד וזה הנהגה'', הוא אמר לאנשיו
(צילום: אלכס קולומויסקי)
"חוץ מתמיכה במחאה, יש לנו עוד תפקיד וזה הנהגה", אומר לפיד לאנשיו. "וזה אומר גם להביא פתרון פוזיטיבי. צריך לייצר תקווה שאחריה יש שינוי". הוא לא רוצה שהמחאה תתמתן, להפך. "זו המחאה הכי חשובה בתולדות המדינה. זה אירוע קיומי. בלי מחאה, ממילא להצעה שלי אין סיכוי. ומה שאני מציע הוא ועדה נשיאותית שמוציאה את הנושא מידי ביבי ולוין. למה צריך להציע פתרון? כי בלי שנגייס אנשי ימין מתונים שיתנגדו לפירוק החברה הישראלית, המחאה תיכשל".
לפיד וגנץ צודקים. המחאה עוצמתית, נרחבת. אל מול דיוויזיות של מומחים שמביעים חרדה עמוקה, ואולי התחלה של השפעות כלכליות, לוין ונתניהו מסרבים לכל דיאלוג. זה מציג אותם באור איוולתי, אטום, מסוכן. לאופוזיציה משתלם לפתוח דלת.
ויש עוד משהו: המהפכה המשפטית זוכה לתמיכה ציבורית נרחבת בפני עצמה, ולמחויבות עמוקה בגוש ימין-חרדים. היא לא איזו אימפולסיביות הזויה, אלא תוצר של מלאכת הכנה אידיאולוגית שנעשתה שנים רבות. מי שמחפש נאום נלהב של נתניהו שבו הוא מכה על חטא ומכריז שהכל בטל ומבוטל – שוגה באשליות. בפוליטיקה, להתקפלות יש שפה פרטית: דוח ציבורי, ועדה נשיאותית, הסכמות רחבות, האטת תהליכי החקיקה, התייעצות עם מומחים, דחייה זמנית. מתנגדי תוכנית לוין-ביבי צריכים להבין שהמילים המשמימות הללו מבורכות. הן התכריכים של תוכניות גרועות ומזיקות.
