ראש הממשלה העיר בחמישי את מערכת הבחירות החבוטה, זו שנתונה במצב קטטוני כבר חודש וחצי. לא רק שלפיד הכניס לנאומו באו"ם הבעת תמיכה בפתרון שתי המדינות, אלא שאנשיו טרחו ותידרכו כבר ביום רביעי בלילה שכך יהיה, שופכים קצת בנזין למהדורות החדשות. לפיד ידע בדיוק מה יהיו התוצאות של המהלכים האלה: התקוממות של הימין בממשלה, מגדעון סער ועד נפתלי בנט, ובונוס של תגובות חריפות בליכוד ומימין לו. הוא ניצל את הפריבילגיה שיש לראש הממשלה, ולו בלבד: לקבוע סדר יום.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
האמירה של לפיד סימלה מספר דברים. ראשית, שזו ממשלת מעבר לכל דבר ועניין, וכל סיכום, ג'נטלמני או אחר, נזרק מבעד לחלון. בנט פרש מהפוליטיקה, שקד לא רואה את אחוז החסימה מקילומטר. לאור המצב הזה, לראש הממשלה אין כוונה לשחק כאילו הוא מהאו"ם בשם סיכומים ארכיאולוגיים עם מפלגות שלא קיימות.
התמיכה במדינה פלסטינית על במה חשובה כל כך מדגישה שלפיד מוכן לקחת סיכון. הוא ערב התחממות ביטחונית. הרשות הפלסטינית בסכנת קריסה. האמירה שלו יכולה לשחק היטב בציבור הערבי, אבל גם עלולה לחזור כבומרנג אם גל הפיגועים יימשך ויחריף. "איזו ברירה יש לו?" אמר לי שר אחד, "לחכות ולראות שכותבים עליו שהוא לא מעורב, לשחק הגנה, בזמן שהגוש כולו בסכנה?"
בעבודה ובמרצ, כמובן, ההצהרה הזו התקבלה ברגשות מעורבים מאוד. אידיאולוגית הם מסכימים, כמובן, אבל אחוז החסימה הוא מה שמטריד אותן. איתותים של לפיד אל השמאל נתפסים כניסיון לשתות מבאר המנדטים המתייבשת של שתי המפלגות הללו, שנאנקות מול גורלן.
אבל אולי הניתוח הזה מורכב מדי. המציאות היא שגם לפיד וגם נתניהו מנסים למצוא עוגנים כלשהם שיעוררו עניין בציבור מותש מעוד מערכת בחירות. יו"ר האופוזיציה יורה לכל הכיוונים, השבוע עם תשדיר תמוה במיוחד שהידהד את איומי נסראללה; לפי דיווח של העיתונאי אריאל כהנא, נתניהו גם בדק את האפשרות לצאת בקריאה לאוקראינים ללכת לשולחן המו"מ. במקביל, ממשיך קמפיין יוקר המחיה של ביבי, שבו הוא מציע לעשות, ובכן, בדיוק מה שהרפורמה של הממשלה הנוכחית כבר עושה בתחום החקלאות – סבסוד ישיר לחקלאים. כמו לפיד, נתניהו מנסה לדקור את הגוף המורדם של תודעת הישראלים, זו שפשוט לא מתעניינת בבחירות האלה.
הסנסציוניות מנצחת. אין מה להשוות בין הדר מוכתר לאיתמר בן גביר; הראשונה לא הורשעה בפלילים שוב ושוב, לא העריצה רוצח המונים ואיננה תלמידה של תנועה גזענית שהוצאה מחוץ לחוק. אך מבחינת השיח הציבורי, בן גביר, מוכתר – אותה מהפכה.
כשאני כותב "שיח ציבורי", אני מדבר על התקשורת האלקטרונית. אף שחניכו של הרב כהנא לא עבר את אחוז החסימה בשעתו, נתוני הופעותיו בטלוויזיה וברדיו ממחישים שבן גביר קיבל יחס מועדף, מעל ומעבר לפוליטיקאים חשובים ופופולריים ממנו. זה לא נובע, אני חושד, מאהדה בתקשורת לכהניזם, אלא יותר מחידלון עצל של עורכים ומגישים עייפים, ובעיקר מהתמכרות לסנסציה. זו אותה התמכרות שתהפוך עשרה תלמידים שהריעו לבן גביר בתיכון בליך ברמת-גן (לא, תוצאות הבחירות בבליך לא מסמלות כלום) לאיזה משל מזויף וחלול.
הסנסציה היא העיקר. ההוכחה לכך היא מוכתר, שממש כמו בן גביר ב-2019, לא עוברת או מתקרבת לאחוז החסימה. למרות הטיעונים הריקים, הפגמים באמינות, אפס הפעילות האמיתית בתנועה שלכאורה הקימה – היא ואולפני הטלוויזיה והרדיו חד הם, כמו תא שהתחלק וממשיך להתחלק. הסיבה לכך, שוב, היא מרדף נואש אחרי משהו חדש, דבר מה שיעיר את התודעה המשועממת של ציבור שהפוליטיקאים שלו התעללו בו בחמש מערכות בחירות.
במובן הזה, לפיד וגם נתניהו הם פוליטיקאים שעוד מנסים לדבר על הנושאים: מדינה פלסטינית, יוקר המחיה, הסכם הגז עם לבנון. לי זה לא נשמע כמו חומר טוב לטיקטוק, אבל מה אני יודע.
קשה להעריך מה הבטיח בנימין נתניהו למפלגות החרדיות בתמורה לריצתן יחדיו בבחירות. דבר אחד ברור: התוצאה של התערבותו הייתה מותה של יוזמה מהפכנית לכניסת לימודי ליבה בבתי ספר יסודיים חרדיים.
בראש ובראשונה, זה היה מאבק שליטה בתוך העולם החרדי, המפוצל ומתפצל. הקרע הגדול בין אגודת ישראל לדגל התורה החל בגלל החלטתו של האדמו"ר מבעלז להסכים ללימודי ליבה. האדמו"ר הגיע למעשה להסכם עם משרדי האוצר והחינוך שיאפשר לבתי הספר היסודיים הקשורים בחסידות לשמור על העצמאות, ללמד מתמטיקה ואנגלית, ולקבל הקצבות מוגדלות. ההסכם חולל סערת ענק בציבור החרדי, והמנהיג של דגל התורה, הרב גרשון אדלשטיין, יצא למלחמת חורמה.
החרדים הם הציבור הגדל ביותר במדינת ישראל. ללא כישורי מתמטיקה ואנגלית, יכולתם להצטרף ולהשתתף בשוק עבודה מודרני תיפגע באורח קשה. הפיקוח על לימודי הליבה? הפוליטיקאים והעסקנים החרדים מוודאים שהוא יהיה אות מתה
בתמצית, הוא ניצח. לפי ההסכם בין הסיעות החרדיות, יהיו תוספות תקציביות משמעותיות לחינוך החרדי, אבל הן לא יותנו בלימודי מתמטיקה ואנגלית. נתניהו שמר על שתיקה בפרשה כולה, אף שספג ביקורת; הוא ידע שאם היה מדבר, הסיפור רק היה מקבל נפח מורחב בתקשורת, וזו, בהמשך לקטע הקודם, ממילא עסוקה בהדר מוכתריזם, ולא במהות. עדיף לשתוק. ממילא לחרדים יש טיעון ענייני: שלאורך השנים נשחקו התקציבים שהם מקבלים, והגיע הזמן לתקן. זו חצי אמת: מערכת החינוך עברה רפורמות ומהפכות במשך השנים, אך החרדים סירבו להצטרף אליהן. לכן הם גם לא קיבלו את התוספות התקציביות, נניח כאלה המגולמות ברפורמת "אופק חדש".
בשלב הראשון, הצליח הרב אדלשטיין להבהיר לנתניהו שהוא נחוש בכך שדגל התורה לא תרוץ עם אגודת ישראל, אם זו תסכים ללימודי ליבה. לאיים על נתניהו לקראת הבחירות האלה זו לא חוכמה; גם אבי מעוז ממפלגת השנאה הקטנה נעם עושה את זה בהצלחה מרובה. אך בשלב השני, אחרי שנתניהו התערב, הרב אדלשטיין הצליח לההכניע גם את האדמו"ר מבעלז, ישכר דב רוקח. זה עניין קשה בהרבה.
על מה בסוף הוסכם? על תוספת של מיליארדים, ואולי על דברים נוספים. אנחנו לא נדע לפני ההסכמים הקואליציוניים, אם בכלל, כפי שלא נדע מה הבטיח נתניהו לרב טאו כדי שזה ייאות להסכים שמפלגת נעם תרוץ יחד עם בן גביר וסמוטריץ'. נגלה אחרי הבחירות.
ובכל זאת, הסערה שפרצה סביב הליבה הייתה משב רוח רענן. לשנייה וחצי, מערכת הבחירות הזו התרחקה מהכלום של הדר מוכתר והסנסציה הקיצונית של בן גביר, לטובת דיון בעניין רציני. החרדים הם הציבור הגדל ביותר במדינת ישראל. ללא כישורי מתמטיקה ואנגלית, יכולתם להצטרף ולהשתתף בשוק עבודה מודרני תיפגע באורח קשה.
כדי להבין כמה קשה, מובאים פה נתונים על נתוני המיצ"ב – המבחן הארצי שמקיימת מערכת החינוך כדי לבחון את רמת התלמידים במגוון נושאים – בקרב החרדים. חשוב להדגיש שמדובר בתלמידים שלומדים לכאורה לימודי ליבה. אני כותב "לכאורה" משום שבמערכת החינוך ידוע שהפיקוח בנושא רופף ביותר; הפוליטיקאים והעסקנים החרדים מוודאים שהוא יהיה אות מתה. שרת החינוך, ד"ר יפעת שאשא-ביטון, החלה לשנות את זה. הדרך עוד ארוכה.
הנתונים כוללים חדשות טובות ורעות, ואתחיל בטובות. אם מביטים במדדי העברית, רואים שחל שיפור מתמיד בידע שהפגינו תלמידים חרדים. בין 2011 ל-2019 (הפעם האחרונה שנערך המבחן במתכונתו הקודמת), שיפרו החרדים את ציוני השפה שלהם ב-39 נקודות. הפער בין ילדים חרדים לילדים שלומדים בחינוך הממלכתי או הממלכתי-דתי נחתך בכמעט מחצית. הליבה עשתה משהו.
הנה החדשות הרעות: הפערים עדיין מובהקים. הילדים החרדים הם החלשים ביותר בעברית – ועברית איננה מתמטיקה או אנגלית, שמסורתית מלומדות פחות – מבין תלמידי בתי הספר בישראל במגזר היהודי. ב-2022 ציון הבסיס היה כ-300, ושל החרדים כ-18-17 נקודות פחות מכך. זה לא מעט, אבל לא פער ענק.
במתמטיקה המצב גרוע בהרבה. הנתונים האחרונים שסופקו לי מתייחסים ל-2017 (בשנתיים שלאחר מכן היו בעיות בבחינות, ואז פרצה הקורונה). נכון ללפני חמש שנים, הציון הממוצע של מתמטיקה היה 573 אצל החילונים והדתיים-לאומיים. אצל החרדים הוא היה 514, ואצל ילדים חרדים שאינם ברשתות, 496. זהו פער מאיים מאוד (גם שם, החרדים השתפרו משמעותית מאז 2011, וזו אכן סיבה לתקווה). זה יותר נמוך משמעותית מהציון של דוברי הערבית בישראל במתמטיקה. זה אפילו יותר נמוך מהציון של תלמידים דוברי ערבית שבאים מהבתים הכי עניים בישראל. ושוב, חשוב להדגיש כי מדובר בתלמידים חרדים שלומדים ליבה. אפשר רק לדמיין מה המצב בבתי ספר שבהם לא לומדים ליבה כלל. אין פה נתוני אנגלית, אגב, משום שלא היו בחינות באנגלית השנה במסגרת המיצ"ב.
סיפור המעשה מדגים את הדרך שבה הפוליטיקה הישראלית הרקובה מקשה על פתרון בעיות יסודיות של החברה כאן. גם במחיר של גזילת הזדמנויות מילדים. שרת החינוך שאשא-ביטון השקיעה מאמצים עצומים בניסיון להרחיב את הליבה לבתי ספר נוספים, הכינה את הקרקע לתקצוב נוסף, ניהלה מגעים שקטים עם גורמים במסגרות החינוך החרדיות. ספציפית מול החסידות מבעלז, ח"כ משה (קינלי) טור פז עסק בסוגיה הזו; הוא היה ראש מינהל חינוך ירושלים והכיר היטב את האתגרים. סייעו בידם גורמים מקצועיים מגוונים, שמבינים, רובם ככולם, שמניעת ליבה מילדים חרדים היא התעללות בעתידם – ונזק נטו לחברה הישראלית. לפי הנתונים כאן, נראה שלימודי הליבה אכן מסייעים לחרדים לסגור פערים.
וכל זה קרס ברגע. למה? כי יש בחירות, שוב. כי העסקנים החרדים מוכנים למשכן את העתיד של הציבור שלהם, ומשום שליו"ר האופוזיציה, שטיהר והלבין את הכהניזם, לא אכפת משום דבר מלבד השגת ה-61.
הנתונים ממחישים: אדישות גוברת במערב כלפי המלחמה באוקראינה
השבוע נאם ולדימיר פוטין בטלוויזיה. הוא נראה קפוא, כמעט מובס. דבריו נשמעו כמו קובץ של הסברים, תירוצים של דיקטטור שתוכניתו התרסקה. החזית היא אלף קילומטרים, הסביר השליט בקרמלין. אנחנו למעשה נלחמים במערב כולו, הוא הוסיף. וכמובן, המלחמה איננה יכולה להסתיים בכישלון, משום שמדובר בניאו-נאצים, שם בקייב, שרוצים לחסל את רוסיה – הם, והמערב כולו, שהמית גם את ברית-המועצות.
החלק המסוכן והפתטי ביותר – איכשהו שני הדברים יכולים להתקיים ביחד עם דיקטטורים – היה האיומים שלו להשתמש בנשק גרעיני. "זה לא בלוף", הזהיר פוטין, ואז אפילו אמר משהו על הרוח שיכולה לנשוב לכיוון המערב. זה היה פתטי, בגלל שהנואשות הייתה כה שקופה, וכך גם הרצון לחולל בהלה ציבורית בציבור האירופי. וזה היה מסוכן. איום כזה, מאדם חסר מעצורים כמו פוטין, הוא דבר שצריך לקחת ברצינות גמורה.
כדאי מאוד להקשיב לדברים שזכו להרבה פחות פרסום אחרי נאום פוטין: ההתייחסות של מזכ"ל נאט"ו, ינס סטולטנברג. הוא אמר על הגיוס ברוסיה ש"זה ייקח זמן, וידרוש ציוד נוסף. עד כה ראינו שהחיילים הרוסים מצוידים בצורה גרועה". זו הערה כמעט דיפלומטית. רוסיה סובלת ממחסור בחלפים לציוד צבאי, בתחמושת. יתרה מזו: בניגוד לצה"ל, אין לרוסיה צבא מילואים אמיתי. היא תצטרך להתחיל להרכיב את הכוחות מההתחלה, מכל מגויס חדש בנפרד. מזכ"ל נאט"ו הודה בלי בעיה שהמלחמה תיגמר בשולחן המו"מ, אך הדגיש שהתוצאות של המגעים תלויות בעוצמה או בחולשה של אוקראינה בשדה הקרב. "אם פוטין יפסיק את הלחימה, יהיה שלום", אמר סטולטנברג, "אם זלנסקי יפסיק – אוקראינה תחדל להתקיים".
באוזניים שלי, הדברים האלה משגרים מסר ברור למוסקבה: אם תפסיקו את הפלישה, תבלמו, יש על מה לדבר. קודם תפסיקו.
השאלה הגדולה, המהדהדת, היא היכולת של המערב, ובפרט מערב אירופה, להתמודד עם החורף הקשה הצפוי – ומחירי אנרגיה מאמירים. בהקשר הזה, לחברת אאוטבריין יש תובנות. אאוטבריין עוסקת בפרסום דיגיטלי באתרים, כולל אתרי חדשות; היא מאתרת תחומי עניין של גולשים ומציעה להם עוד ועוד לינקים. היא עובדת עם מאות חברות תקשורת, ובהן CNN, לה מונד, דר שפיגל, אל פאיס, סקיי ניוז ועוד. הניתוח שלהם נוגע לצפיות באתרי חדשות, והוא ממחיש את הדרך שבה המלחמה באוקראינה הייתה מוקד החדשות, רוב החדשות, במארס 2022 – והדרך שבה השיא הזה התרסק, וממשיך להתרסק. בסוף פברואר, 64% מהאייטמים הנצפים היו על המלחמה באוקראינה; בספטמבר בערך 15%. בארצות-הברית ובישראל – בין 8% ל־10%. סף הגירוי וההתעלמות היו ונותרו האויבים הגדולים של אוקראינה, והם הולכים ומנצחים. מה שהחליף אותם בחדשות הן ידיעות על התייקרויות אנרגיה ואינפלציה. כאשר זה המצב, אפשר להבין מדוע הרודן הרוסי מחזיק בתקווה נואשת לגבי החורף. הוא לא חושב שינצח בגלל הגז, הנפט או הפחם, אלא בגלל האדישות. נראה.
