אנשי ימין אוהבים להזכיר את העיקרון הכלכלי של השוק החופשי ושל היד הנעלמה, שמקורו בכתביו מהמאה ה-18 של אדם סמית, וגם אני חסיד גדול שלו. הוא מבוסס על שוק תחרותי ואינו יכול להתממש במדינה ללא רשות חזקה שתפקח על תחרות הוגנת.
עיקרון אחר שאנשי ימין אוהבים להזכיר הוא "תנו לעם להחליט". אני חסיד גדול גם שלו, משום שגם הוא מבוסס על רעיון השוק החופשי שבו מתחרות המפלגות על קולות הבוחרים. אך כשם שבכלכלה לא יכולה להתקיים תחרות ללא רשות חזקה, כך גם לא יכולה להתקיים תחרות בדמוקרטיה ללא בית משפט עליון חזק. בג"ץ הוא רשות התחרות של הדמוקרטיה.
באמצע העשור שעבר מוניתי על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהיה אז גם שר התקשורת, לייעץ בעניין מיזוג סלקום וגולן טלקום. לאחר בדיקה של מצב השוק, ובהתבסס על מידע לגבי מהלכים דומים באירופה, המלצתי שלא לאשר את המיזוג ונתניהו קיבל זאת. החלטה דומה התקבלה לאחר מכן גם על ידי רשות התחרות (המיזוג בוצע לבסוף ב-2020, ברקע שינויים בשוק הסלולרי). אי-אישור המיזוג ב-2016 היה התערבות במגע היד הנעלמה, אך הוא לא נבע מרצון לפגוע בסלקום או בגולן, וגם לא משיקולי הגינות כלפי החברות הסלולריות האחרות. ההתערבות נועדה להיטיב עם הציבור, שכבר אז החזיק יותר מכשירים ניידים ממספר אזרחי מדינת ישראל.
השוק הסלולרי (או כל שוק כלכלי) דומה להפליא לשוק הדמוקרטי: באחד נמכרים מוצרים ושירותים, ובשני נמכרים חוקים, תקנות, מדיניות חוץ, ביטחון, כלכלה וחברה. בשניהם הלקוח הוא הציבור, ובשניהם אנו זקוקים להגנה מפני גורמים המבקשים להקטין את התחרות לטובתם האישית על חשבון הכיס שלנו או על חשבון האינטרסים שלנו.
במקרה הראשון הפיקוח נתון בעיקר בידי רשות התחרות, ובמקרה השני הוא נתון בידי בית המשפט העליון. הפיקוח של העליון על החלטות הממשלה לא נועד להורות לה מה לעשות, כשם שרשות התחרות לא מכתיבה לחברות כיצד להתנהל. הוא גם לא נועד להעניק הטבות לאופוזיציה, כשם שרשות התחרות לא אמורה לשקול את השלכות החלטותיה בעניין חברה מסוימת על הנזק והתועלת שיגרמו לחברות אחרות. רק טובת הציבור אמורה לעמוד לנגד עיניהם – במקרה הראשון אנו כצרכנים ובמקרה השני כאזרחים.
אם יוחלש בית המשפט העליון המסגרת המהפכה המשפטית, או אם המינויים לכס המשפט יתבצעו על ידי הממשלה, תחול פגעה חסרת תקנה באינטרסים של כולנו. תארו לעצמכם שהמינויים ברשות התחרות היו מתבצעים על ידי ועדה המורכבת מנציגי החברות במשק. דמיינו שלאחת החברות היה רוב באותה ועדה. תארו לעצמכם שאת העומדת בראש הרשות היה ממנה נוחי דנקנר, או אליעזר פישמן או יצחק תשובה. האם בכלל היה טעם לרשות כזו?
תארו לעצמכם שהחלטות רשות התחרות היו בבחינת המלצות בלבד המופנות לחברות. לדוגמה, לאחר שהוברר שמיזוג סלקום וגולן טלקום ב-2016 עלול היה לפגוע בצרכנים, הייתה הרשות פונה לשתי החברות ומייעצת להן לא לקיים אותו. האם אין זה נכון שהסיכוי שהחברות היו מקבלות המלצה זו שקול לסיכוי שאתם הייתם מרצונכם הטוב מקבלים את המלצת מפעל הפיס לוותר על זכייתכם בלוטו?
פרופ' אייל וינטרצילום: ליגל קוקכעת דמיינו שרשות התחרות הייתה נחלשת עד כדי כך שהיה עולה בידה של סלקום (או כל חברה אחרת) לרכוש את כל החברות האחרות בשוק הסלולרי, והיא הייתה הופכת מונופול. ללא רשות תחרות חזקה, תרחיש כזה הינו סביר, כשם שללא בית משפט עליון חזק סביר התרחיש שלפיו שוק המפלגות בישראל יצטמצם לכדי מפלגה אחת.
כאן מפסיקה ההקבלה בין שני השווקים: אם בשוק הסלולרי תיוותר חברה אחת ייגרם נזק מסוים לכיסנו. אם בשוק המפלגות תיוותר מפלגה אחת שתכתיב את אורחות חיינו, טוב יהיה מותנו.
- פרופ' אייל וינטר הוא ראש קתדרת סילברצוויג לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
