כתנועה מהפכנית, הציונות עסקה עוד בחיתוליה בניסויים פוליטיים ומדיניים. הניסוי הגדול ביותר במעבדה היה הקמת מדינת ישראל: קיבוץ הגלויות והפקדתן כריבון על ישות מדינית, לאחר אלפיים שנים שבהן היהודים היו נתונים לשלטון זר. אך לא היה בכך די, ובמהרה נדרשה הנהגת המדינה לניסוי נוסף, שנועד לעצב חברה הומוגנית בדמותו של הצבר החילוני-ליברלי. הניסוי נודע לימים ככור ההיתוך, והוא נכשל באופן סופי במהפך 1977 (וזאת מבלי לבטל את ההישגים האחרים של המדינה הצעירה). נקודת הרתיחה הפוליטית שאותה אנו חווים בחודשים האחרונים היא עוד ריאקציה בשרשרת שתחילתה באותו ניסוי כושל.
שני הצדדים בעימות הנוכחי סביב המהפכה המשפטית מרגישים שההכרעה לגבי צביונה של המדינה עוברת מחטף בידי הצד השני, והתסכול מוליד בתורו מחאות והפגנות תמיכה. אך בזמן שרבים יוצאים לרחובות, יש הנסגרים במעבדותיהם, שם הם שוקדים על תכנון ניסוי חדש כפתרון אפשרי למצב: חלוקה מחדש של הארץ למחוזות אוטונומיים, בדומה לארה"ב הפדרלית או שווייץ המחולקת לקנטונים. אותם "קנטוניסטים" נסמכים על תפיסת ביזור בסיסית ונכונה (אם כי לא מובנת מאליה), שאותה היטיב לנסח גדול המחשבה המדינית אלכסיס דה טוקוויל: "על הרשות המקומית מושתת כוחם של העמים החופשיים".
אל לנו לראות בקנטוניסטים אנרכיסטים גמורים שלא מייחסים כל ערך לקיומו של השלטון המרכזי. בחזונם האוטופי, הממשלה תישאר מופקדת על כמה תחומים מרכזיים כמו צבא, תשתיות לאומיות, מדיניות חוץ וכדומה. אולם קשה שלא לתהות: מה יבטיח, לדוגמה, שתושבי הקנטון החרדי יסכימו לשלם מסים שיועברו לקנטון החילוני? חמור מכך, מה יבטיח שתושבי הקנטון החילוני יסכימו להתגייס לצבא ולהגן בגופם על הקנטון הדתי (או להפך)? ומה יבטיח שתושבי קנטון כלשהו יכבדו את פסיקותיו של בית המשפט העליון (שקיים גם בפדרציות המבוזרות ביותר)?
התשובה לקנטוניסטים צריכה להיות ברורה: מה שנדרש כדי להבטיח את הסולידריות הבסיסית הנמצאת בתשתית קיומה של כל מדינה לא טמון בהיפרדות הקבוצות השונות. נהפוך הוא: הנכונות לשלם מסים, לשרת בצבא ולכבד את סמכות בית המשפט טמונה ביכולת של קבוצות שונות למצוא את מקומן בסיפור המשותף של האומה, שדרכו ניתן להבין כיצד שזורים זה בזה העבר והעתיד שלהן. ההנחלה של סיפור כזה יכולה להגיע אך ורק ממערכת חינוך ריכוזית, לפחות בחלקה (מערכת החינוך בישראל עודנה רחוקה מלהצליח להנחיל סיפור משותף - לשם כך דרוש שיתוף אמיתי של כלל הקבוצות שהודרו מהסיפור ומכתיבתו, ועל כך במאמר אחר).
טל סערבינתיים, בטרם ניכנע לייאוש שהוא הרגש המניע מאחורי החזון הקנטוניסטי ונפנה לניסויים מהפכניים, עדיף לאמץ רפורמות מתונות יותר, ובמרכזן ביזור הסמכויות לשלטון המקומי. זוהי רפורמה שמטרתה להעצים את האוטונומיה והדמוקרטיה המקומיות (בדומה לחזון הקנטוניסטי), אולם לא על חשבון האינטגרציה הלאומית.
אין עוררין על כך שישראל היא אחת המדינות הריכוזיות ביותר בעולם המערבי, ולכן יש חשיבות עליונה להעברת חלק מהסמכויות המרוכזות במשרדי הממשלה השונים לידי השלטון המקומי, שיפעל על פי הערכים של תושביו. בניגוד לחזון הקנטוניסטי, רפורמת הביזור נהנית מקונצנזוס רחב, שמשתקף בהמלצותיהן של שורת ועדות ממשלתיות ארוכה, מכוני מחקר מגוונים (בהם המכון הישראלי לדמוקרטיה ופורום קהלת) ואף בהחלטת ממשלה עדכנית. ככל שתקדים הממשלה ליישם את הרפורמה הזאת, תוכל ישראל להבשיל לניסוי מורכב יותר: יצירתו של רובד אזורי אדמיניסטרטיבי ואף דמוקרטי שיתווך בין השלטון המקומי לבין הממשלה, כנהוג במדינות רבות.
- טל סער הוא חוקר בארגון תנועה ישראלית, הפועל לחיזוק המעורבות האזרחית במישור המקומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
