בכל תחילת שנה אני מחזיקה אצבעות ומתפללת שהפעם לא אצטרך להעיר לגננת או להורה על מעשה או אמירה מלאים בכוונות טובות שבעצם גורמים עוול לילדות שלי ולשאר הילדות והילדים בגן. השנה החולפת, למשל, הסתיימה עם צרבת. במסיבת הסיום של בתי בת ה-3 ראיתי איך היא וחברותיה זוחלות עם אוזניים של ארנב בזמן שהחברים הבנים שואגים עם אוזניים של נמר בריקוד לצלילי השיר "מהר מהר להסתתר". כמה שבועות אחר כך נפתחה בווטסאפ של הגן קבוצה ל"אימהות בלבד".
כל זה גורם לי לתהות מתי יגיע היום שבו נשות חינוך יבינו את הכוח שיש להן לשמר או לתקן את אי-השוויון המגדרי שהבסיס שלו נעוץ כבר בגיל הרך. אולי חוק שיחייב אנשי חינוך לעבור השתלמות בנושא יעשה את ההבדל. הלוואי. בינתיים אפשר לתת כמה דוגמאות לפעולות ותופעות שמתרחשות באופן תדיר בגנים, ויש להן השפעה משמעותית על שוויון מגדרי. אלה פעולות שלרוב נעשות עם המון רצון טוב ואהבה, אבל בפועל מייצרות אפליה.
אבא לא בווטסאפ
בחופש הגדול נוצרות קבוצות ווטסאפ על ידי הגננות, ושם זה מתחיל. לרבות מהקבוצות נוספות באופן אוטומטי האימהות והאבות הגרושים בלבד. למה? מכל מיני כוונות טובות שהמשותף לכולן הוא חוסר מודעות לכך שהמעשה הפשוט הזה, שחוסך זמן לגננת, מעביר מסר חד-משמעי להורים, לילדות ולילדים.
גננת יקרה, פתחת קבוצת וואטסאפ רק לאימהות? יצרת במו ידייך כלי שבאמצעותו מעמיק אי-השוויון המגדרי. את מודיעה לאימהות שתפקידן הוא לטפל בילדות ובילדים ובעקיפין את מודיעה לאבות שנוכחותם אופציונלית. גם אם תגידי לעצמך שלא מנעת את כניסת האבות, והם יוכלו לעשות כן אם רק יבקשו, את מייצרת אי-שוויון כי את מעבירה את המשימה של הכנסת האב לקבוצה – לאימא. את מעבירה מסר לכלל ההורים שמבינים יפה את מי את רואה כמטפלת העיקרית. לכאורה משהו קטן, פשוט, אבל המסר עובר וההשפעה מצטברת.
אגב, באותו אופן, לא ייתכן שכשצריך ליצור קשר עם ההורים, עושים זאת רק עם האם, או אפילו קודם עם האם. אין לזה הצדקה. בקבוצת ווטסאפ משותפת, כל הודעה ותמונה מגיעות לשני ההורים. כשצריך להתקשר - תתקשרי לסירוגין, פעם לאב ופעם לאם. אם את פונה רק לאם, את ממשיכה ליצור ולשמר סטריאוטיפים ואי-שוויון. קחי זאת בחשבון.
בוקר טוב ילדה יפה
מחקרים כמו זה של ד"ר פלורה פארגו ובריטני פרופוג'יו מאוניברסיטת אריזונה, וזה של דייויד ומיירה סדקר וקרן זיטלמן, מראים שיש הבדל במסרים שעוברים לבנים ולבנות על ידי אנשי ונשות חינוך. באופן גורף, בנות מקבלות מחמאות על המראה שלהן ובנים פחות. הרבה פעמים ניתן לראות את זה כבר בכניסה לגן. הדבר הראשון שישמעו הילדות, ולפעמים היחיד, יהיה קשור איכשהו למראה שלהן. "איזו שמלה/חולצה/צמה יפה!".
הפידבקים שמקבלים הילדים והילדות הם תמריצים להתנהגות. אם הדבר הראשון שתשמע ילדה בבוקר הוא מחמאה על השמלה שלה, זה יתמרץ אותה להגיע עם בגדים יפים גם בהמשך, והיא תפנים שהערך שלה קשור למראה שלה. כי רק, או בעיקר, לגביו היא מקבלת תשומת לב.
דגש על מראה חיצוני מהווה בסיס להתמודדויות מייסרות הקשורות לדימוי גוף ואפילו השפעה על הביצועים הקוגניטיביים שלנו, כפי שמצאו פרופ' נורית שנבל, ד"ר ג'וליה בקר ורותם כחלון מאוניברסיטת תל אביב.
אז במקום לקבל את הילדות והילדים בבוקר עם מחמאה על מראה חיצוני, אני מציעה לקבל אותם/ן עם שאלה: "מה שלומך הבוקר"?, "מה עשית אתמול אחרי הגן"?, "במה מתחשק לך לשחק היום?". לשאלות יש יכולת להעביר את הדגש אל עולמה הפנימי של הילדה, במקום למראה החיצוני שלה. ההתעניינות הזאת גם מייצרת קשר ואמפתיה, והכי חשוב – מודל חלופי של תקשורת שהילדות והילדים יספגו ויוכלו להעביר הלאה לקשרים אחרים.
קבלת שבת אנכרוניסטית
על הקיר בבית הוריי יש תמונה בשחור לבן מלפני 60 שנים. בתמונה נראה אבא שלי בן ה-4, חובש כיפה ועוטה טלית, מחזיק בידיו הקטנטנות כוס יין. לצידו ילדה חמודה בת גילו עם כיסוי ראש. שניהם נראים רציניים מאוד בעודם ממלאים את תפקידם כ"אבא" ו"אימא" של שבת. באופן מפתיע, חלוף הזמן והשינויים המהותיים ב-60 השנים האחרונות הותירו מעט מאוד מאותותיהם על הטקס. נראה שיש לו מעין הילה של נוסטלגיה קסומה שאף אחד לא רוצה להרוס.
אבל הטקס הקסום והמסורתי של קבלת השבת טומן בחובו יותר מאשר נוסטלגיה. הוא עלול לגלם מסורת פחות מלבבת של קיבעון בתפקידים מגדריים ואי-שוויון. לעומת זאת, אם הטקס יעבור התאמות, הוא יוכל להעביר מסר נהדר של שילוב המסורת עם ערכי שוויון וצדק, לאפשר הכלה וקבלה של ייצוגים מגדריים נוספים ולפתוח את הראש והלב לסוגים שונים של משפחות.
עבר הזמן שבו הבנים מברכים על היין והבנות מחלקות חלות. ההתעקשות הזאת מלמדת ילדות וילדים שיש תפקידים שרק בנים יכולים לעשות ותפקידים שרק בנות יכולות, וכך, בקלות, עובר עוד מסר של סטריאוטיפים ואי-צדק
כדי שזה יקרה, חשוב ראשית להחליף את השימוש במילים "אימא" ו"אבא" של שבת ולהפסיק לאלץ את הטקס להתקיים בפורמט זוגי של אימהות ואבות שכאלה. לא כל המשפחות הן של אימהות ואבות. יש כל מיני סוגים של משפחות וצריך לתת להם מקום, עדיף על ידי שימוש במילה ניטרלית כמו "מקבלי השבת".
שנית, האילוץ המספרי שמחייב בן ובת בכל שבוע כמעט בוודאות מייצר אפליה על רקע מגדרי, כי הרי ברוב הגנים אין בדיוק אותו מספר של בנים ובנות. באחת השנים האחרונות בגן של הבת שלי היו פי שניים בנות מאשר בנים, וכתוצאה מכך כל בן בגן השתתף בקבלת שבת פעמיים. זה לא הוגן ולא מתאים ומלמד את הילדים שיעור חשוב באפליה על רקע מין בחסות מערכת החינוך.
בנוסף, לא ייתכן שיהיו תפקידים ייחודיים לבנים ולבנות. עבר הזמן שבו הבנים מברכים על היין והבנות מחלקות חלות. ההתעקשות הזאת מלמדת את הילדות והילדים שיש תפקידים שרק בנים יכולים לעשות ותפקידים שרק בנות יכולות לעשות, וכך, בקלות, עובר עוד מסר של סטריאוטיפים ואי-צדק.
הקוביות שלו, הבובות שלה
דפנה פייזר, מנהלת קבוצת הפייסבוק הנפלאה "הורים במודעות מגדרית", מתארת נהדר בהרצאות שלה איך נראים ההבדלים בצעצועים "של בנים" ו"של בנות", כיצד התחילה החלוקה המגדרית של הצעצועים וכיצד היא משתמרת. היא מסבירה כיצד מניעים כלכליים גרמו ליצרני הצעצועים לחלק את הסחורה על מנת להגדיל הכנסות וכיצד סטריאוטיפים מגדריים שמשגשגים בחברה שלנו תורמים לכך שנצרוך צעצועים וספרים לפי מגדר.
גם כאן, למערכת החינוך, לגננות ולמורות יש כוח אדיר לעשות שינוי. למרבה המזל, יש כבר רשימות של ספרים עם תו תקן של מודעות מגדרית, כמו ברשימה של "ספרות שווה", או באתר של "הורים במודעות מגדרית", כך שכל שנדרש הוא הבנה שיש קשר בין ספרים, סיפורים וצעצועים לבין הבדלים מגדריים וסטריאוטיפים. ולא פחות חשוב מכך – נדרשת מודעות לכך שלנו כהורים ולאנשי ונשות חינוך יש אחריות לתווך את המשחקים השונים לבנים ולבנות.
ילדות וילדים בוחרים לשחק בגן בצעצועים מוכרים, כאלה שכבר יש להם בבית ושהם קיבלו חיזוק על המשחק בהם. למשל, אם בבית ילד שישחק בבובה של אחותו יקבל מבט מבוהל מאביו, נצפה לכך שהוא ישחק פחות בבובות. בהתאם, ילדה שתשחק במשחקים פיזיים, תטפס או תתלכלך ויגידו לה להפסיק, תפנה פחות למשחקים מסוג זה.
התפקיד החשוב מאוד של הגננת הוא לאפשר באופן אקטיבי התנסות במגוון של משחקים, לעודד בנים ובנות להתנסות במשחקים שאולי הם והן פחות משחקים/ות בהם בבית. וכמובן, רצוי לשים לב היטב לתגובות שלה ביחס למשחק של ילדה או ילד בצעצוע או משחק שאינו "תואם" למגדר.
גם לנראות של הגן יש ערך: אם בצד אחד יש "פינת בובות" ו"פינת יופי" (בחיי שיש דבר כזה בחלק מהגנים), ובצד השני קוביות ומכוניות, עובר פה מסר. באותו אופן, גם לפעילויות ולשירים יש משמעות. ואל תשגו באשליות: המסרים עוברים ונספגים ויש לכולם השפעה מצטברת.
השפה בגן
הודות למרב מיכאלי ורוחמה וייס הרבה כבר נכתב על נושא השפה. אכן, היא מייצרת מציאות. השפה העברית מייצרת אפליה בכך שנשים נדרשות לדבר בלשון זכר וגברים לעולם לא. היא גם משנה את חוויית החיים כולה עבור נשים שנאלצות לבדוק היטב מי נמצא איתן בקבוצה לפני שהן פותחות את הפה, ולשנות את הדיבור אם יש ולו זכר אחד בקבוצה. גברים לא צריכים לבדוק מי נוכח. הם זכאים לדבר בצורה טבעית וקולחת ולא לתת דין וחשבון.
האקדמיה ללשון העברית עדיין מאפשרת משום מה לאפליה להתקיים בחסותה, אבל היא גם מתחייבת לשנות את השפה בהתאם לתרבות המשתנה. כך שאם נשנה אנחנו את השפה - האקדמיה תתיישר. יהיה קשה מאוד להטמיע חינוך לשוויון מגדרי אם גננות מדברות באופן גורף רק בלשון זכר ומשמרות את חוויית החיים של בנות של מחיקה מהשיח, ואת חוויית החיים של בנים של מחיקת הבנות מהשיח.
לא מזמן פניתי לשלוש בנות ובן אחד (בן 6) בלשון נקבה והוא התקומם. "גם אני פה", אמר. הייתי צריכה להסביר לו את המובן מאליו, שזה לא פייר שאני אדבר רק אליו כשהרוב הן בנות. בהתאם, אני מצפה מגננות לדבר אל בלשון אישה לרוב של בנות, להזכיר להן שאפשר להילחם על ערכים של צדק ולא לקבל כמובן מאליו אפליה.
כל שנה מדהים אותי שנשות ואנשי חינוך, גננות, מורות וכמובן גם אבות ואימהות, מסתכלים/ות על ההתנהגות של הילדים/ות שלהם/ן ומאמינים/ות שההתנהגות שלהם/ן מולדת תוך כדי עיוורון מוחלט למעשים שלהן/ם שלמעשה תורמים ומייצרים את ההתנהגות הזו. זה מזכיר לי ניסוי מפורסם שנעשה בשנות ה-60 של המאה הקודמת על ידי רוזנטל וג'ייקובסון, שהוכיח את אפקט פיגמליון, או אפקט הנבואה שמגשימה את עצמה.
כפי שניתן לראות כאן, החוקרים אמרו למורות ומורים שמספר תלמידים (שנבחר באקראי) הם "הבטחות אינטלקטואליות שיגיעו להישגים בלתי רגילים", ואז עקבו אחר התנהגות המורים והישגי התלמידים (שהיו בעלי יכולת והישגים ממוצעים בלבד) לאורך השנה. התוצאות היו מדהימות. כמעט לכל הילדים התווספו 10 נקודות למנת המשכל, ול-30% מהם התווספו בממוצע 22 נקודות למנת המשכל.
ומה שיותר מדהים זה התהליך שגרם לשיפור. המורים עצמם שינו את התנהגותם/ן כלפי התלמידים והתלמידות שהם/ן חשבו שיש להם יותר פוטנציאל. הם היו ידידותיים יותר כלפיהם/ן, הציבו להם/ן דרישות גבוהות יותר, נתנו להם/ן פידבק מהיר וברור ויותר הזדמנויות לדבר ולהציג בכיתה.
הניסוי הזה הדגים היטב איך הציפיות שלנו מעצבות את ההתנהגות שלנו, כך שהמציאות תתיישב יפה עם אותן ציפיות. ואם ניקח את זה לזירה החינוכית בראי המגדר, התובנה מאוד פשוטה: אם גננות, מורות, אימהות ואבות מאמיניות ומאמינות שיש הבדל מהותי בין הבנים לבין הבנות, שלבנים ולבנות כישרון מולד בתחום כזה או בתחום אחר, ופחות יכולות בתחומים אחרים, יש סבירות גבוהה מאוד, שלא נאמר בלתי נמנעת, שאתן ואתם משנים את ההתנהגות בהתאם כך שהבנים והבנות ימלאו אחר הציפיות האלה.
והציפיות האלה, לא משנה כמה הן עטופות בכוונות טובות, הן מתכון לאפליה ואי-שוויון מגדרי. שנו את הציפיות, שנו את ההתנהגות, הפכו את העולם למקום טוב יותר.
- תאיר שפריר היא דוקטורנטית למגדר בבר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
