המתקפה הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר הציפה טרמינולוגיה שמזכירה את משבר מלחמת יום הכיפורים: שבירת הקונספציה, היעדר התראה מודיעינית, אי-מוכנות הצבא, הופתענו, איפה היה חיל האוויר. עיקר הביקורת הממסדית הופנתה לרמטכ"ל דאז, דוד "דדו" אלעזר: היא עוגנה בוועדת אגרנט, שהוקמה על מנת לחקור את מחדלי המלחמה, ואכן הוא לא יכול היה להתחמק מכובד משקלה של האשמה כמפקד העליון של צה"ל. האנלוגיה בין רמטכ"ל יום הכיפורים לבין רמטכ"ל חרבות ברזל הרצי הלוי היא מתבקשת.
לוועדת אגרנט היו שתי חולשות עיקריות שנבעו מהגדרת סמכויותיה על ידי הממשלה: היא מונתה לחקור רק את ההכנות והמוכנות של צה"ל בימים שלפני 6 באוקטובר 1973, והתמקדה רק בשלושת ימי המלחמה הראשונים (עד 8 באוקטובר, שבו החלה מתקפת הנגד). התמקדות זו בדרג הצבאי הובילה למסקנות אישיות כלפי הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ואלוף פיקוד דרום, ובעקבות פרסום דו"ח ביניים של הוועדה ב-1 באפריל 1974, התפטר אלעזר מתפקידו.
מלבד העובדה המקוממת שבמסגרתה הוועדה לא עסקה באחריות הדרג המדיני, חולשתה העיקרית מן ההיבט הצבאי נמצאת בכך שהיא לא בחנה את המלחמה במלואה, ובכלל זה שורת החלטות אסטרטגיות שקיבל אלעזר אחרי 8 באוקטובר. אלה היו צריכות להאיר באור חדש את מצביאותו כרמטכ"ל, אף שאין להתעלם מכך שהוא נושא באחריות רבה על מוכנות הצבא.
ההחלטה הראשונה הייתה העברת אוגדה 146, בפיקודו של משה פלד, לחזית הצפון ולא לדרום. היא התקבלה בשעות הבוקר של 7 באוקטובר, כאשר בהדרגה החלו להתברר ממדי ההבקעה הסורית, במיוחד בדרום רמת הגולן. לאחר ויכוח מבצעי (לא מלחמת גנרלים) אישר הרמטכ"ל אלעזר שהאוגדה תצא למתקפת נגד כבר למחרת. אליה הצטרפו כוחות נוספים, שבמקביל לקרבות בלימת הסורים והדיפתם מצפון הרמה, הביאו לנסיגה כוללת שלהם ואובדן כל הישגי הימים הראשונים למעט החרמון.
ההחלטה השנייה: ב-9 באוקטובר הורה אלעזר להעביר את רוב פעילות חיל האוויר מהחזית המצרית לרמת הגולן. מהלך זה מוגדר בלימודי האסטרטגיה כמלחמה בקווים פנימיים, והיא נוגעת למדינה המותקפת בשתי חזיתות או יותר ועליה להבין מיהו האויב המסוכן ביותר שאותו יש לתקוף במקביל למגננה בחזיתות האחרות. ההחלטה של אלעזר לרכז את המאמץ הצבאי בצפון הביאה לא רק לנסיגת הכוחות הסוריים, אלא אפשרה יומיים לאחר מכן את מתקפת צה"ל לתוך סוריה – מהלך שהיה בעל השפעה חשובה גם על חזית הדרום. כיצד?
מצבה הקשה של סוריה היה אחד הגורמים החשובים שהובילו להחלטת נשיא מצרים אנואר סאדאת - בניגוד לדעת אנשי הצבא שלו - לצאת למתקפה ב-14 באוקטובר. מטרתו הייתה שצה"ל יסיט כוחות מהצפון לדרום ובכך להקל את הלחץ על סוריה. צה"ל הבין שמצרים מתכוונת להניע את עיקר כוח השריון שלה מזרחה, מחוץ למטריית ההגנה של הנ"מ, ונערך להגנה. התוצאה: בקרבות שהתפתחו הושמדו יותר מ-200 טנקים מצריים.
הניצחון הטקטי תורגם ליוזמה התקפית אסטרטגית: ההחלטה לצלוח את תעלת סואץ ולהעביר חלק מהלחימה לאדמת מצרים. הרמטכ"ל אלעזר הביא את התוכניות המבצעיות לאישור הממשלה, ונסך על הדרג המדיני ביטחון - ולא בפעם הראשונה - לא רק בקשר לחיוניות המהלך, אלא גם לגבי סיכויי ההצלחה שלו.
ד"ר טל טוביההכרעות שקיבל הרמטכ"ל אלעזר הביאו לכך שעם ההחלטה על הפסקת אש ניצבו כוחות צה"ל בעמדות ששיפרו את מצבה הצבאי של ישראל. לפיכך, חרף הטראומה הלאומית שנצרבה, ולו בממד הצבאי, ישראל ניצחה במלחמת יום כיפור וצה"ל המופתע והמוכה של הימים הראשונים חזר במידה רבה לעצמו. אין ספק שכרמטכ"ל נשא דוד אלעזר באחריות רבה למלחמה, ומאחר שכיהן בתפקיד כמעט שנתיים קודם לכן, הרי הוא נשא באחריות גם על הכנת הצבא. אך בשורה של החלטות אסטרטגיות הוא שינה את פני המלחמה והוביל את צה"ל לניצחון. לפיכך ראוי שהוא גם ייזכר כך.
אין בכוונתי לחרוץ את דינו של אלעזר לשבט או לחסד, וגם לא להשליך מכך על הרמטכ"ל דהיום, שאנחנו הרי רק בראשית מלחמת חרבות ברזל, אבל ראוי לצטט את קיסר פרוסיה פרידריך הגדול: "המצביאים ראויים ליחס של חסד, יותר ממה שמקובל לחשוב... והעיתונות המודפסת מקריבה אותם לגזר-דינו המחמיר של הציבור. בין אלפי האנשים המגנים אותם, ייתכן ואין אפילו אחד המבין דיו כדי לפקד על פלגה צבאית כלשהי". כך עלינו להתייחס גם לרב-אלוף הלוי. בדומה לאלעזר אין ספק באחריותו, אך יש להמתין ולראות את תפקודו ומנהיגותו עד לסיום המלחמה.
- ד"ר טל טובי הוא מרצה בכיר במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
