"הקיבוץ שלנו הפך לבסיס צבאי לכל דבר": כך, בדמעות, תיארה זוהר זבלבסקי מקיבוץ אור הנר את המראות הקשים מהבית שאותו נאלצה לעזוב, יחד עם בעלה ושני הילדים הקטנים, בני 4 ו-11 חודשים. "תוך כדי שעזבנו ראינו חיילים ממלאים את הקיבוץ. אין דרך להמחיש למי שלא חווה את זה את מה הרגשנו. בכמה רגעים חרב עלינו העולם. אני כבר לא אהיה מה שהייתי. אנחנו מרגישים מופקרים, אנחנו לא יודעים מה קרה לחברים שלנו, אנחנו לא מוצאים אותם בשום מקום. אנחנו עדיין לא יודעים איך להתמודד עם כל זה, אבל צריכים להמשיך לתפקד בשביל הילדים".
זוהר היא אחת מ-8,000 מפוני עוטף עזה שהגיעו ביממה האחרונה למלונות ברחבי הארץ, לאחר שביום שבת האחרון חרב עליהם עולמם. במשך שעות ארוכות ומבעיתות הם התחבאו בממ"ד בזמן שהם שומעים את חבריהם לקהילה נחטפים ונטבחים באכזריות, בלי לדעת אם יצליחו לצאת מזה בחיים. רבים מהם ברחו במהירות והגיעו רק עם הבגדים שעל גופם, משאירים את רכושם מאחור. אחרים הספיקו לאסוף כמה דברים בסיסיים. חוסר הוודאות סביב מצבם של הנעדרים חונק אותם, כמו גם האבל והאובדן, אבל איכשהו הם מצליחים לשמור על קור רוח כדי לא להתפרק מול הילדים.
"פתאום שמענו יריות, רעשים שאנחנו לא רגילים אליהם", משחזרת את רגעי האימה לירון ביטון, מקיבוץ מפלסים, אמא לשתי ילדות בנות שנתיים וארבע. "לא הבנו מה זה. הירי ממשיך, ואנחנו מתחילים להבין שקורה משהו, ואנחנו חייבים לקחת יוזמה. התחלנו לנעול את כל הבית - חלונות, דלתות. לקחנו את כל הסכינים שהיו לנו בבית וחיכינו בממ"ד. באיזשהו שלב היריות התקרבו אלינו, בעלי לקח סכין ועמד איתה בכניסה לבית כדי שאם מישהו יכנס הוא יוכל להגן עלינו".
לדבריה חייהם ניצלו בזכות כיתת הכוננות בקיבוץ שניטרלה את המחבלים. "ברגע שאיפשרו לנו יצאנו משם. דחפנו הכול לאוטו ונסענו. אני לא יודעת למה נחזור, האזור נראה כמו סרט אימה. הכול שרוף, גופות זרוקות ברחובות. באותם רגעים תיפקדנו כהורים, אחרי שזה נגמר התפרקתי. הבנתי שזה לא מובן מאליו שאני מחבקת את הילדות שלי. הסיבה שאני מצליחה לדבר כרגע, היא שאתמול הלכתי לקבל טיפול".
"יש ילדים עם תופעות חרדתיות מורכבות"
בתי המלון מלאים בתרומות של בגדים ומשחקים לילדים עבור המפונים, מתנדבים שהגיעו לסייע וצוותים מקצועיים. "אנחנו נמצאים פה עם עובדים סוציאליים והשירות הפסיכולוגי בכדי לעשות מיפוי צרכים ולסייע", מסבירה תמי בלדב, ממונה מחוזית על משפחות וילדים במשרד הרווחה והביטחון החברתי. "אנחנו שומעים על מצוקות רגשיות, חרדות ופחד. יש ילדים עם תופעות חרדתיות מורכבות. אני חושבת שהם מנסים לחזור לאיזושהי לשגרה, להבין מה עבר עליהם. אני מאמינה שבימים הקרובים אנחנו נשמע יותר, עכשיו אנחנו בשלב של הלם והתארגנות מחודשת, וההתעסקות בעיקר עם צרכים קונקרטיים".
"שומעים על מצוקות רגשיות ופחד". תמי בלדב
(צילום: ירון ברנר)
"אנחנו כרגע ממפים בצורה ראשונית צרכים", מוסיפה מיכל רבין, מנהלת נפת צפון, מחוז תל אביב והמרכז. "אנשים מגיעים והם עוד לא מבינים עם מה הם מתמודדים. רוצים קורת גג ולהרגיש מוגנים. כולם מאוד עסוקים בלקבל מידע על הרוגים, שבויים וחטופים".
גם הדס ודניאל וקנין משדרות הגיעו לאחד ממלונות המפונים עם בנם בן השנתיים. "מה ששבר אותי זה שידענו שיש מחבלים בחוץ ובמקביל נפל בבניין לידינו קסאם. אמרו לנו לא לצאת מהעיר, והחלטנו לקחת סיכון, פשוט ברחנו מהבית שלנו. שדרות לא תחזור להיות מה שהייתה, נסענו וראינו גופות, חברים שלי מתו, חברים קרובים שלמדו אותי בבית ספר אינם. יש לי סרטונים שנכנסים אליהם מחבלים לבית ופשוט יורים בהם".
"מהרגע שראינו סרטונים של מחבלים בטנדר חשבנו שנפלו עלינו השמיים", הוסיפה מעיין ששון משדרות, אמא לשתי בנות קטנות. "בשבת בעשר בלילה הייתה לנו נפילה בבית. ניסינו להתקשר למשטרה, אבל לא היה מענה והמשטרה לא הגיעה. יום למחרת החלטנו לברוח בין אזעקות. פשוט נסענו, בלי דלק ועם בכי של הילדות ברקע. בקושי הספקנו לקחת דברים מהבית. החיים שלנו הולכים להשתנות לגמרי".
גם דפנה סיבוני ששון מניר עם, אם לשלושה, נאלצה לעזוב את הקיבוץ במהרה. "היינו 12 שעות בממ"ד", היא משחזרת. "פחדנו לצאת, ועזבנו מהר. כל הכביש היה מלא במכוניות נטושות, מחזה לא נעים, תחושה של אפוקליפסה. אי אפשר לחזור למה שהיה. שער הנגב זה קהילה, יש הרבה ישובים באזור שלנו שחטפו מכות קשות. חברים שאנחנו לא מפסיקים לבכות עליהם. אנשים צעירים, ילדים, זה נורא".
יואב ויעל בן נון, הורים לשני ילדים קטנים עברו לניר עם לפני קצת יותר משנה. "זה תסריט שאף אחד לא יכול היה לדמיין", אומרת יעל, "כשאזעקות צבע אדום התחילו בשש בבוקר לא ידענו לאן זה הולך. הרבה זמן היינו בחוסר ודאות, והילדים היו ממש רעבים, בלי אוכל, שתייה, שירותים".
"במשך כמה שעות החזקתי את הדלת של הממ"ד, חשבנו שאנחנו יכולים למות בכל רגע", הוסיף יואב. "הרצנו את התרחישים כל הזמן, ורצינו להגן על הילדים. תחושות קשות מאוד. נשארנו נצורים עד בערך תשע בערב ואז קיבלנו החלטה לקחת את כל מה שאנחנו יכולים בידיים ורצנו לאוטו. לקחנו כמה בגדים, אולי חמישה חיתולים וציוד רנדומלי שנראה לנו קריטי באותו רגע. יש חוסר אבל מסתדרים בינתיים איכשהו. אחת התחושות הקשות ביותר זו אי הוודאות שאנחנו נמצאים בה כרגע. אנחנו מקווים לחזור לשגרה ושנוכל להרשות לעצמנו לחשוב מה הלאה, כרגע זה ממש מהרגע להרגע".
