"יאיר לפיד דוחף אותנו מתחת לאחוז החסימה", אמרה אתמול (רביעי) מיכל רוזין ממרצ, ואישרה את הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". אוכל להם ושותה להם. והאמת היא שההתבכיינות הזו, תרבות הגעוואלד שסיגלה לעצמה מרצ - שהפעם הצטרפה אליה גם העבודה - היא מוזרה מאוד, שלא לומר יותר מזה. מצד אחד, רוזין הסבירה ש"הקהל שלנו הוא חכם", וש"אנשי מרצ מאמינים ותומכים באידיאולוגיה שלנו שנים, וכל פעם כשקוראים להם לדגל הם מגיעים לעזור". היא הוסיפה שהם גם "לא מאמינים באידיאולוגיה של לפיד". מצד שני, מפתיע שמפלגה שחלק מדובריה רואים בתומכי בנימין נתניהו כנופיות של ביביסטים נבערים מתייחסת לתומכים שנטשו אותה כאל סוג של שבויים בקסמו של חלילן מהמלין בנוסח לפיד, עד כדי כך שהם עיוורים לתוצאות.
ועל כך אפשר לומר שלושה דברים: הראשון הוא שלמרות הנטייה המובנת להתייחס כך למציאות שאליה נקלעו מרצ והעבודה, לא מדובר בוויכוח בין חברים, או אם רוצים, בין שותפים לדרך. זו פוליטיקה, וכמו בספורט, יש לה חוקים משלה. מטבע הדברים, ואין דרך יפה לומר את זה, שבוע לפני הבחירות המפלגות נמצאות במלחמה זו בזו, גם אם נדמה שמדובר במפלגות אחיות, וכל אחת שואפת ועושה כמיטב יכולתה למקסם את מספר המנדטים שהיא יכולה להשיג.
בטח ובטח אם נכונה ההשערה שלפיד רואה רחוק, שגם הוא מבין שסיכוייו להקים את הממשלה הבאה פחותים. לא מופרך גם להיזכר ולחשוב שהמשא ומתן הכושל שניהל עם ג'ידא רינאוי זועבי ממרצ, אז בתפקידו כחליפי וכשר חוץ, קודם להודעה על ההליכה לבחירות בניסיון נואש להציל את ממשלת השינוי, לא השאיר לו בפה טעם של עוד, לקראת עבודה עם מרצ.
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טלהעניין השני נוגע לאחריותן של המפלגות לגיוס המצביעים. לזהבה גלאון ולמרב מיכאלי, יחד עם חברי המפלגה האחרים, אחריות בלעדית, או כמעט בלעדית, למספר הקולות שיצליחו לגייס. לפיד לא יקרא לאיש להצביע עבורן. מה שהן צריכות לעשות זה לבדוק אחורה ולהסיק מסקנות קדימה נוכח הנתונים. נוכח העובדה ששתי המפלגות האלו מתנדנדות כבר שנים סביב אחוז החסימה. כעסים על לפיד - "אנחנו כועסות מאוד", כפי שאמרה רוזין - זו לא תוכנית עבודה יעילה, גם אם זה יעבוד הפעם. וזה נכון בעיקר נוכח הצפי שבחירות מספר שש הן האופציה היותר סבירה.
ועניין אחרון: קודם שנעלמה, ישבה המפד"ל 52 שנים בכנסת ישראל, חלק מהזמן כחברה בממשלות, חלק מהזמן עם סיעה שמנתה 12 חברים, עד שהתפוררה והתאיינה. אז יכול להיות שישראל אכן הולכת לקראת שני גושים גדולים, מרכז וימין, וזה תהליך שמעורר תקווה, אבל במקביל גם חשש גדול - אבל מה שברור הוא שאם מרצ והעבודה לא רוצות להיות המפד"ל של שנות ה-20 במאה הזו, הן צריכות לחשב את צעדיהן היטב, ולוותר סופית על הציפייה שלפיד או מישהו אחר, בן דמותו, יעשה להן את העבודה.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
