תנועת חיזבאללה ציינה לאחרונה "40 אביבים להיווסדה" והשיקה לכבוד החגיגות "שרשרת פעילויות חגיגיות". מי שבוחן את מצבה של לבנון מתקשה להבין במה מדובר: לא באביב עסקינן, וודאי שאין כל סיבה לחגוג. אפילו חובבי ימי ההולדת נמנעים מלחגוג אותם בלבנון של ימים אלה.
המצב האומלל הזה לא נגרם רק בשל הקריסה הכלכלית של המדינה. גם החשש מהשלכות המצב הביטחוני נותן את אותותיו: הלבנונים חיים תחת כובד משקלה של השאלה שעולה תדיר באשר לפעולה צבאית שישראל עלולה לבצע בתגובה לפעולות חיזבאללה. אם כן, היכן טמון הפער הזה שבין אנשי חיזבאללה שחוגגים לבין שאר הלבנונים שחשים שעולמם חרב עליהם?
כשתנועת חיזבאללה נהגתה בשגרירות האיראנית בדמשק בשנת 1982, הייתה לבנון נתונה בכיבוש ישראלי. הזכות להתקוממות, להתנגדות ולשחרור הייתה ברורה. ארגון חיזבאללה חזר על המנטרה "להגן על לבנון", אולם פעולה בשם העם הלבנוני מחייבת גם התייחסויות מורכבות יותר. הראשונה שבהן הייתה צמצום הפילוג על פי זהויות נפרדות והדגשת המכנה המשותף של החברה הלבנונית – בדיוק ההיפך ממה שחיזבאללה עשה ועושה.
שנית, ההנהגה של תנועת ההתקוממות הייתה צריכה לתת את הדעת על גישת המאבק, ובמקום להתמקד במשמעות השלילית (שחרור מהכובש), להתמקד בהקשר החיובי והבונה (גיבוש מולדת ומדינה). ההתמקדות בגישה השלילית לא הובילה להתכנסות סביב העם והארץ, ולמעשה הובילה להחלפת הכיבוש החיצוני בכיבוש פנימי – התכנסות סביב התקוממות, נשק והתחמשות.
שלישית, תפקידה של ההתקוממות הוא לא לצבור השפעה פוליטית כדי לשלוט לאחר שהשחרור המיוחל הושג. קשה לעכל ולקבל מהלך כזה בחברה הומוגנית מבחינה דתית ועדתית, שבה חילוקי הדעות נובעים מסיבות פוליטיות ואידיאולוגיות בלבד, קל וחומר בחברה הלבנונית המרובה בעדות ובדתות.
(צילום: ירון ברנר)
רביעית, להתקוממות צריך להיות תאריך סיום. התקוממות שרק ראשיתה ידועה עלולה לייצר סיבות להישארותה, וכך לאבד את עליונות הרעיון הראשון שבשמו קמה. התקוממות שכזו הופכת עד מהרה למשטר אוטוקרטי שרואה את עצמו שלטון נצחי. בשם כך הוא מרשה לעצמו להסתבך במלחמות לא לו, כמו המלחמה בסוריה, או להתערב בענייניהן של מדינות אחרות.
אם כל הנאמר לעיל תקף באופן עקרוני לכל מדינה, זה ודאי נכון אף יותר במדינה רגישה כלבנון. זאת במיוחד עבור מי שרוצים שהיא תישאר מולדת אחת ומאוחדת עבור אזרחיה, שמתקיימים בה שוויון בין כלל האזרחים וזכות שווה להשפיע על מקורות הכוח ומוקדי קבלת ההחלטות.
חאזם סאריההמשך ההתנהלות על פי הגישה הננקטת כיום הוא מתכון להמשך העריצות של חיזבאללה, שעלולה להתעצם ואולי להוביל אותנו למלחמת אזרחים, ואף לפירוק המדינה הלבנונית שתהפוך למקום שלא ניתן לחיות בו. התסריט הזה כה חמור עד שהוא עלול לבטל את הרעיון המקורי והעליון של התקוממות למען שחרור לאומי. אני כותב זאת שכן פגעי הכיבוש והכובש החיצוני אינם מגיעים לכדי פירוק המולדת ולמלחמה פנימית בין אזרחיה.
השנים שחלפו היו מרות דיין, וחגיגת 40 שנות ההתקוממות רק זורה מלח על הפצעים. הפער הזה – בין הייצוג המפואר לבין עשייה הרעועה – הוא אחת הסיבות לאסונותינו הרבים, שכן משמעותו היא: התקומם נגד ישראל, ותוכל לעשות כאוות נפשך. ואכן, התנועה שלקחה על עצמה את תפקיד ההתקוממות עושה ככל העולה על רוחה, ועושה זאת בלי לעצור.
- חאזם סאריה הוא עיתונאי ופרשן פוליטי לבנוני. המאמר המלא התפרסם ביומון "א-שרק אל-אווסט", היוצא לאור בלונדון. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. תרגום מערבית: דולי ברוך
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
