יומיים בלבד אחרי 7 באוקטובר, הדר טרייטל (20) מבאר שבע - שהייתה אז סמלת מבצעים בחמ"ל של מוצב כיסופים - שיתפה ברשתות החברתיות את התופת שעברה. ממדי האסון אז עוד לא היו ברורים, וטרייטל חשפה לפרטי פרטים את הרגעים המבעיתים שהמחישו עד כמה ארוכה ונוראית הייתה אותה שבת - שבה התבצרה במשך 15 שעות בחמ"ל המוצב.
את השעות הללו העבירה בחמ"ל בניסיון נואש להמשיך לתפקד, גם כשהחשמל נופל ורצפתו מתמלאת בדם לוחמים פצועים. היא זוכרת את התפילה, את התחנונים לחילוץ, ואת התקווה לשרוד. עכשיו, רגע לפני הטיסה מזרחה לטיול אחרי הצבא, היא חוזרת לראשונה אל אותם רגעים, דקה אחרי דקה, ומספרת גם כיצד חזרה לשירות בבסיס שאותו היא מכנה "הבית השני".
נפילת הגנרטור בחמ"ל והחילוץ
אזהרה: בהמשך הכתבה יופיעו תמונות שחלקן קשות לצפייה
***
"בכלל לא הייתי אמורה לסגור את אותה שבת", מתארת הדר. "הסכמתי לעשות את זה כדי לחפוף סמב״צית חדשה שהגיעה. ב-22:00 ירדתי מהמשמרת וקרן מאיר, סמב״צית נוספת, החליפה אותי. אחרי שעות של משמרת בחמ״ל – הלכתי לישון ב-2:00 בלילה. אבל מהר מאוד התעוררתי".
היא התגייסה באוגוסט 2022 אחרי שהתנדבה במד"א, ובכלל כיוונה אז לתפקיד חובשת קרבית. "אבל שובצתי בתור סמל מבצעים", היא מספרת. "לא הכרתי את התפקיד לפני, אבל די מהר הבנתי את המשמעות שלו. אחרי חודשיים של הכשרה ביקשתי להגיע לחמ"ל הגדודי, להיות כמה שיותר מחוברת ללוחמים בשטח".
באוקטובר 2022, שנה לפני האסון, היא הגיעה לראשונה לחמ"ל של כיסופים. "הייתי בשוק", היא אומרת. "אחרי ארבעה ימים בלבד של חפיפה נכנסתי למשמרות. כשהגעתי היו בגזרה לוחמי נח"ל, וחודש אחרי זה הם התחלפו בלוחמי כפיר. פתאום המפקדים, מהצעירים ועד הבכירים ביותר, מגיעים אליי לחמ"ל ומבקשים סקירה על הגזרה, כי הם צריכים ללמוד אותה מאפס. בתור סמב"צית הכרתי כל אבן בשטח, למדתי בעל פה את צירי התנועה, והחזקתי בראש את כל תוכניות הפעולה לכל תרחיש שיכול להתפתח. אני זו שצריכה ללמד את הלוחמים על השטח, כי אני מכירה את הגזרה הכי טוב".
עד אוקטובר 2023, השירות שלה היה רגיל. במוצב כיסופים היא הרגישה, לדבריה, "הכי בטוחה בעולם", למרות הקרבה לרצועת עזה וחרף היכרותה עם האיומים והסכנות. "לא הייתה בי טיפה של פחד לפני 7 באוקטובר", היא אומרת. "ידעתי שגם אם יקרה משהו נורא, יש מפקדים ולוחמים שאני סומכת עליהם, ושברגע שהדבר הכי קטן יקרה - כל העולם יקום על הרגליים. ככה לפחות חשבתי".
את מה שהתרחש בפועל היא אפילו לא הצליחה לדמיין. "לא העלינו על דעתנו תרחיש שקרוב למה שקרה", היא מספרת. "גם בתרגילים הכי גדולים ומשמעותיים שעשינו, נערכנו למקסימום שלוש נקודות חדירה, וגם זה - אף פעם לא חשבנו שזה יכול לקרות במציאות. אפילו העזנו לצחוק על זה, אמרנו שאם במקרה של תקלה רצינית ומחבל אחד יחדור לבסיס - ננטוש את העמדות ונעלה על הגג של החמ"ל". אבל ברגע האמת, היא לא נטשה.
10 צפייה בגלריה
"הרופא זיהה חוליה ואמר שהוא מחסל אותה". לוחמים בפתח החמ"ל, כדי שהדלת תישאר פתוחה להכנסת הפצועים
7 באוקטובר, שבת, 06:29, מגורי בנות
"פצמ"ר נפל סמוך למגורי הבנות. החדר שלנו כולו רעד. התעוררנו בבהלה ורצנו למיגונית הקרובה", היא מספרת על הרגע שהקים אותה מהמיטה, כארבע שעות וחצי בלבד אחרי שהלכה לישון. "חיכינו שם עם התצפיתניות שלא היו במשמרת באותו הלילה, כולנו עם פיג׳מות. מיד הבנתי שזה אירוע חריג. היו שניות בודדות בין הנפילות, והאזעקות לא הפסיקו".
06:31, במיגונית
"קרן חייגה אליי וצעקה שאגיע מיד לחמ"ל. חשבתי שהיא צריכה את הגיבוי שלי, כי אם מתחיל מבצע אנחנו צריכות לתפעל אותו יחד. מישהי אחת לא יכולה להשתלט על כל העומס. הוצאתי את הראש מחוץ למיגונית ופצמ"ר נפל מטרים ממני. אמרתי לה שאני מפחדת למות בדרך. הבטחתי שברגע שתהיה רגיעה – אצא לחמ"ל".
06:39, חמ"ל מוצב כיסופים
"נכנסתי וראיתי מלא אנשים, היה בלגן מטורף. קרן הייתה עם ארבעה טלפונים. ביקשתי ממנה להסביר לי מה קורה, לחפוף אותי כדי שאוכל להצטרף אליה. לא הייתה לה שנייה לדבר. היא הצביעה על הדיווח שהבהיר לי מה קורה בגזרה – כמויות מטורפות של חדירות דרך הגדר.
"לא היה זמן לעכל שום דבר, הייתי חייבת להתחיל לפעול. באותו הרגע המצלמות שמשקיפות על הרצועה כבו, וידעתי שאין לנו מה לעשות - אלו דברים שנדרש לתקן אותם בשטח, והיה ברור שאי-אפשר לצאת מהחמ"ל. הסתכלתי על התצפיתניות שיושבות לידנו והן לא היו יכולות לעשות דבר, בלחץ נוראי. עניתי לטלפון הראשון שקיבלתי – זה היה הרופא של גדוד 51 של גולני. הוא אמר לי 'אני מזהה חוליה של מחבלים בש.ג של הבסיס, אני מחסל אותם'".
07:00, שיחה הביתה
"התקשרתי לאמא שלי וביקשתי להיפרד ממנה. אמרתי לה – 'יש הרבה מחבלים בבסיס, אני לא יודעת אם אצא מכאן בחיים. אני אוהבת אתכם'. היא צרחה עליי, סירבה לשמוע דברים כאלו. לאורך היממה ניסיתי לעדכן אותה מדי פעם, לתת לה אות חיים".
12:00-07:00, החמ"ל הופך למרפאה
המצלמות לא עובדות, ובאופן אבסורדי החמ"ל שאמור לנהל את האירוע עיוור לחלוטין למה שמתרחש. בחוץ מתנהלת לחימה ערה, ובכל רגע עלולים לפרוץ מחבלים אל תוך החמ"ל, או לשרוף אותו - כפי שעשו במוצב נחל עוז.
"כל כמה דקות נכנס לוחם למסדרון החמ"ל בצעקות 'פצוע!', ומשכיב אותו על הרצפה", מתארת הדר. "הרצפה התמלאה בדם של כל הפצועים בבסיס, שכולם פונו אלינו. כיסינו אותם בנייר כסף כדי לשמור על חום גוף. בזכות ההתנדבות שלי במד"א, יכולתי להעניק לחלק מהם טיפול ראשוני. עברתי בין טלפון אחד לפצוע שני, שמתי חוסם עורקים ונתתי תרופות לשיכוך כאבים.
"התצפיתניות היו בחוסר אונים מטורף, זה כאילו כיסו להן את העיניים. קרן ואני המשכנו לדבר עם הכוחות בשטח ובחטיבה, לאסוף דיווחים. הבנו שהעוטף בתוהו ובוהו מוחלט. כולם התקשרו לבקש עזרה - כולל רבש"צים מהקיבוצים שביקשו שיגיעו כוחות. הבנו שכמויות גדולות של מחבלים חדרו לעוטף ושאנחנו באירוע בסדר גודל שלא תיארנו לעצמנו".
17:00-12:00, המצלמה שחזרה לעבוד
"באיזשהו שלב, אחת המצלמות חזרה לפעול. זה היה כמו נס. קיבלנו אישור מיידי להפעיל זיק, אירוע שבשגרה מצריך המון אישורים. התצפיתניות זיהו מיקום של חוליות מחבלים והעבירו לנו נקודות ציון, רשמתי אותן על היד והעברנו אותן בזריזות לחטיבה. במשך שעתיים פעלנו ככה – התצפיתניות מזהות מחבלים על הציר, אנחנו מעבירות את המידע לכוחות בשטח והם מחסלים את החוליה. הורדנו ככה חמש חוליות, עד שהמצלמה שוב כבתה".
בשעה 16:00 התמודדה הדר עם אובדן ראשון לאותו היום - סמ"ר יוגב אהרן ז"ל, לוחם בגדוד 51 של גולני, שיצא להילחם במחבלים עם תחילת המתקפה על המוצב. "הוא היה החבר הכי קרוב אליי", אומרת הדר. "ידיד שלי נכנס לחמ"ל ואמר לי שהוא נהרג, ובמשך עשר דקות לא הצלחתי להפסיק לבכות. אבל קרן איפסה אותי. ידענו שאין לנו זמן להתאבל. בסוף היום, חצי מהאנשים שישבתי איתם ערב לפני כן יצאו מהחמ"ל ולא חזרו. זה שורט".
17:00, הגנרטור המרכזי נפל
"נשארנו שוב בלי מצלמות ובלי חשמל – רק עם טלפונים. יכולנו רק לקרוא לכוחות שיחלצו אותנו משם. התחננו על החיים שלנו. הרגשנו שבסיס החטיבה, רעים, לא מבין את סדר גודל הזוועות שבמוצב. שהם לא מבינים מה אנחנו רוצים".
20:30-17:00, מחכים לחילוץ
"היו המון עליות ומורדות", מתארת הדר. "היינו שם במשך שעות ארוכות, מורטות עצבים. היו רגעים שבהם התחבאתי בארון חשמל, צרחתי בבכי תפילת 'שמע ישראל', וראיתי את כל החיים שלי עוברים לי מול העיניים. כאילו נפרדתי מהעולם.
"בשלב מסוים עלתה קריאה בקשר – 'המחבלים על גג החמ"ל'. עד היום לא ברור מי אמר את זה ואם זה היה מחובר למציאות. בין לבין, לא הפסקנו לקבל דיווחים על חטופים. ידעתי שהמחבלים בדרך אלינו, והחלטתי שאם ייכנסו לחמ"ל אעשה עצמי מתה, שלא ייקחו אותי".
אבל היו גם רגעים אחרים, רגעים של שפיות זמנית, שבהם הדר מתארת כי הצליחה אפילו "להתפוצץ מצחוק עד שהבטן כאבה". לדבריה, "אחד מאותם רגעים היה כשגיל, חבר טוב שלי, נכנס לחמ"ל כשהוא מלא דם, כמו מסרט אימה. הורדנו לו את הקסדה והבנו שהוא מדמם מהכתף. הוא לא הפסיק לקלל את המחבל שפגע בו, וזה הצחיק את כולנו. חבשנו אותו והבאנו לו תרופה לשיכוך כאבים, הוא התמסטל והתחיל לדבר שטויות. הוא לקח מהדם שלו, מרח על האף שלי והסתלבט עליי - 'שמתי לך סומק'. מצאתי את עצמי מתפוצצת מצחוק מול חבר פצוע בלב ההמולה".
21:30-20:30, כוח החילוץ הגיע
הדר שומעת בשורות טובות, לראשונה אחרי יותר מ-14 שעות, ומתחילה להבין שהיא תשרוד. "אחד המפקדים מיחידת אגוז נכנס לחמ"ל ואמר לנו שהבסיס בשליטה של צה"ל - אבל עדיין לא מטוהר ממחבלים. הוא הבטיח שהכול יהיה בסדר, ושמחכים לרגע המתאים כדי לחלץ אותנו".
21:30, החילוץ מהחמ"ל
"המפקד מאגוז חזר לחמ"ל ואמר שלמרות שבבסיס עדיין מסתובבים מחבלים – הם מחליטים להוציא אותנו. הסתדרנו שני טורים של בנות במסדרון החמ"ל, ומשני הצדדים טור של לוחמים. הם ליוו אותנו והגנו עלינו בגופם. יצאנו בריצה קלה, בלי להוציא מילה, דממה מוחלטת. זה נמשך שבע דקות, עד שהגענו לאוטובוס שחיכה מחוץ לש.ג. בדרך שמענו יריות, מבלי לדעת אם של כוחותינו או של המחבלים. הבסיס היה מושחת עד היסוד, גופות שרועות על הכביש, ובמסלול שדרכו עברנו נפל פצמ"ר זמן קצר לפני כן. הכול היה הרוס ומושחת".
22:00, בסיס אורים
13 מחיילי מוצב כיסופים נהרגו בקרב הארוך באותה שבת, לצד שלושה לוחמים נוספים מיחידת אגוז. מהמוצב הגיעו הדר ושאר החיילות לבסיס אורים הסמוך, שם העבירו את הלילה. "נשארתי עם הפיג׳מה שאותה לבשתי בבוקר שבת, כשהכל התחיל", היא מתארת. "היא הייתה כולה מוכתמת מדם שהתייבש, מהפצועים שטיפלתי בהם. רק חיכיתי שיגיע הבוקר ואסע הביתה".
8 באוקטובר, שעות הבוקר
״תפסתי טרמפ לבית קמה, ומשם אבא שלי הגיע לאסוף אותי. רצתי אליו לחיבוק של 10 דקות, והתפרקתי בבכי. כבר באותו הרגע, שאבא שלי ראה את הפיג'מה שלי מוכתמת בדם - הוא הבין מה עברתי. נסענו הביתה, ואמא שלי ואחים שלי חיכו לי מחוץ לבית. לא הצלחתי להפסיק לבכות".
***
חודש ימים הייתה הדר בבית, מנסה להפנים את שעברה באותו יום היסטורי. "אחרי חודש השתגעתי", היא אומרת. "הבנתי שאני חייבת לחזור לעשייה, ובחרתי להתחיל בחמ״ל רעים". בחודש ינואר כבר חזרה למוצב כיסופים, שאותו היא מכנה גם אחרי 7 באוקטובר "הבית השני, המקום הבטוח עבורי".
"זה מצחיק שעדיין הרגשתי ככה", היא מודה. "יש שיגעון בלחזור למקום שבו הכל קרה, ועדיין להצליח לראות אותו באותו האופן שראיתי ב-6 באוקטובר. אבל זה מה שאני מרגישה".
אבל החזרה בכל זאת לא הייתה פשוטה. "להיות לבד בחמ"ל במשך 12 שעות, להסתכל על הרצפה שבאותה שבת הייתה מלאה בדם של חברים שלי, להיכנס לישון לבד בחדר שבו התעוררתי בבהלה מהאזעקות", אמרה. "אבל התצפיתניות שחזרו לפני עזרו לנו להתאקלם ולהרגיש בטוחות".
היא המשיכה כך עד ל-31 ביולי, אז השתחררה מהצבא. "גזרתי חוגר בפריסה חגיגית", היא מספרת. "זו הייתה שמחה מהולה בעצב, פרידה ממקום ואנשים שאני מאוד אוהבת. אבל אחרי כל מה שעברנו בתפקיד, הרגשתי שזה מספיק לי".
ביום רביעי המריאה לטיול הגדול אחרי צבא, יחד עם שלוש חברות שעברו יחד איתה את השירות, את השבת הארורה ואת החזרה לכיסופים. "היינו שם האחת בשביל השנייה בימים שבהם עברנו בין לוויה של חבר קרוב לביקור של חיילים פצועים בבתי חולים", היא אומרת. "אנחנו טסות לחודשיים במזרח, לחגוג את החיים, להודות על מה שיש".
על הפוסטים שכתבו היא וקרן ב-9 באוקטובר 2023, יומיים בלבד אחרי התופת, היא אומרת: "כשיצאנו מהחמ"ל, הבנו שבחוץ אף אחד לא מבין מה עברנו שם. היה בנו דחף להפיץ את מה שקרה לנו ולא סופר, לזעזע את העולם. רבים שנחשפו לעדות ששיתפתי בהתחלה התקשו להאמין. הייתי בין החיילות הראשונות שזעקו את מה שקרה באותה שבת. התמיכה שקיבלתי מאנשים הייתה אדירה, כל אחד ניסה לעזור בדרך שלו. יש לנו עם מדהים".
