ב-28 במרץ 2002, בבוקר שאחרי ליל הסדר הנורא של הפיגוע במלון פארק בנתניה, התעוררו אזרחי ישראל והבינו שהמדינה במלחמה. 30 נרצחים, 160 פצועים. גם אז הייתה הבנה שצריך לצאת לחסל את תשתית הטרור של חמאס, פתח וארגונים אחרים ביהודה ושומרון, שצריך לנקות את השטח ממחבלים ושיהיה לכך מחיר יקר. אבל היה משהו מעט מנחם בידיעה שאת המדינה הנהיג אז אדם שיכול להוביל אותה למלחמה. אריאל שרון היה דמות שנויה במחלוקת - גם במישור של התנהלותו הצבאית בעבר וגם בגלל פרשות שחיתות שנקשרו בשמו - אבל היה בו משהו שגרם לרובנו הגדול להאמין שאפשר ללכת אחריו; שכשהוא יאמר "אחריי!", הוא אכן יוביל את המדינה לחוף מבטחים, ישמיד את מה שצריך להשמיד ויהרוג את מי שצריך להרוג.
ב-8 באוקטובר 2023, בבוקר אחרי שמדינת ישראל איבדה 1,400 מבניה ובנותיה ו-230 נוספים נחטפו לעזה, עוד הייתה תחושה שאולי הפעם, לשם שינוי, בנימין נתניהו יתעלה על עצמו ויידע לאחד את השורות, להתנער מחשבונות וחשדות פוליטיים, להוביל את המדינה בשעתה הקשה ביותר, לקבל אחריות ולומר: "טעיתי, אבל עכשיו הזמן לנצח במלחמה".
גם אני האמנתי שצריך להניח את המחלוקות בצד וללכת לאחדות; שהקרע הגדול שנוצר פה, בגלל האיש הזה, חייב להתאחות כדי להכות את חמאס בצורה שלא תאפשר לו להתאושש עוד. האמנתי שזה לא הזמן למחאה או הפגנות, ושצריך לאפשר לראש הממשלה לחזק את הצבא ושב"כ בשעתם הקשה ולנצח.
ואז הגיעו הסימנים. בהתחלה הוא היסס ונמנע במשך זמן רב מדי מלצרף את בני גנץ, גדי איזנקוט ואחרים לממשלת חירום. עוד ועוד דיווחים הגיעו על כך שאנשי לשכתו, עובדי מדינה, אוספים עדויות נגד לא אחרים מאשר ראשי הצבא ושב"כ. ומעל הכל - הוא נמנע מלקבל אחריות על זוועת 7 באוקטובר. בניגוד לכל מנהל זוטר, מנכ"ל חברה בינונית או ראש ארגון קטן, נתניהו פשוט ברח מלקבל אחריות, מכל מה שמלמדים ביחידות המובחרות שבהן שירת, מכל מה שמטמיעים בבית הספר לקצינים שגם אותו סיים - לקבל אחריות, לומר "טעיתי, שגיתי, זה עליי". להיפך.
הלילה, בין שבת לראשון, בשעה 1:10, בשעה שטובי החיילים שלנו, הבנים, האחים, האבות, פועלים בתוך עזה ונערכים להרחבת האחיזה הקרקעית שם, פרסם ראש הממשלה ציוץ שבו הוא מסיר את האחריות מעצמו ומשליך אותה לעבר ראש אמ"ן אהרון חליוה וראש שב"כ רונן בר. רק שמונה שעות לאחר מכן, כשהפנים את עומק הזעזוע בציבור, הוא מחק אותו. בהמשך גם הודה בטעות והתנצל.
ייתכן שמה שעורר בלילה את ההיסטריה בלשכת נתניהו הייתה ההתייחסות של הכתב דורון קדוש במסיבת העיתונאים אמש, לפרסום של עמוס הראל ביום שישי שלפיו אמ"ן הניח על שולחן ראש הממשלה בחודשים שקדמו למלחמה הערכות על כך שההרתעה הישראלית נפגעת בגלל ההפיכה המשטרית, ושאיראן-חיזבאללה-חמאס מזהים הזדמנות לתקוף. נתניהו ייחס זאת אז לניסיון בחישה פוליטית מצד הצבא. הדברים פורסמו לפני חודשים ארוכים ונאמרו שוב ושוב בכל הזדמנות, כולל כאן על ידי יוסי יהושוע. אפילו אני, בנאום בהפגנה בקפלן, אמרתי שהם רואים את הקרע בעם ומריחים דם. לא צריך היה להיות ראש אמ"ן בשביל זה, רק קצת הבנה במזרח תיכון.
ייתכן שעל התבהלה שלו השפיעו גם הדברים שאמר אתמול בערוץ 12 ראש שב"כ לשעבר יורם כהן. כהן, חובש כיפה שאיש לא יכול לייחס לו שמאלנות/אליטיזם/אשכנזיות, סיפר שהוא וממשיכיו בתפקיד - הוא השתמש בלשון רבים כדי להבהיר שלא רק נדב ארגמן אלא גם רונן בר - המליצו ל"דרג המדיני" לצאת במכת מנע נגד צמרת חמאס (הוא השתמש במונח "מבצע עריפה"). אולם "הדרג המדיני", ובמילים אחרות ראש הממשלה, חשש מההשלכות של פעולה שכזו והסתבכות במלחמה. אלה דברים חמורים שאפשר לנחש שיש להם סימוכין, וגם נתניהו יודע שמכאן כבר אין תקומה.
אבי יששכרוףצילום: גבריאל בהרליההבוקר אפילו ראש המוסד לשעבר יוסי כהן, שפעם נחשב מקורב למשפחת נתניהו, אמר בשיחה עם אריה גולן ב"כאן" את מה שיודע כל מדריך בצופים: "אחריות מקבלים בתחילת התפקיד, לא במהלכו. לעם ישראל מגיעה מערכת טובה יותר". כהן מן הסתם אינו היחיד שחושב כך. מדברים שאמר אמש שר הביטחון יואב גלנט, או ליתר דיוק מהתעלמותו מהשאלה אם הוא מאמין בנתניהו, אפשר להבין שגם הוא מבין שראש הממשלה מחפש את טובתו הפרטית.
בחמאס, חיזבאללה ואיראן מביטים על המתרחש בזירה הפוליטית בישראל, על ראש הממשלה החלש והמחליש שנידף ברוח שמנשבת ממיאמי, וחוככים ידיים בהנאה. הם חושבים שמול מנהיג שכזה, שבורח מאחריות ומגלה אפס מנהיגות ואפס יכולת פיקוד, הם יכולים לנצח. מה שהם לא לקחו בחשבון זה שהעם הזה גדול מראש הממשלה שלו. ובאין מנהיג, יקום עם וינצח את המלחמה.
- אבי יששכרוף הוא פרשן ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
