(צילום: ירון ברנר)
האמריקנים מקדשים את ההמנון הלאומי שלהם. כאשר הזמר או הזמרת מגיעים אל בית הסיום, אל הקרשנדו, הקהל מצטרף, מוחא כפיים, דומע. "דגל הניצחון יתנופף מעל ארצם של החופשיים, אדמתם של האמיצים", אומרות המילים. הלחן נלקח בהשאלה מפזמון שהיה פופולארי בפאבים באנגליה.
פרנסיס סקוט קיי כתב את מילות ההמנון ב-1814. הוא שירת בדרגת סגן בצבא ארה"ב. האמריקנים הובסו בקרב נגד הבריטים ונסוגו בבהלה. קיי היה אחד הבורחים. הוא בחר להתנחם בכתיבת שיר פטריוטי. לאחר המלחמה הוא פתח בקריירה כמטיף גזעני. השחורים הם גזע נחות, כתב. אי אפשר להאמין להם. הם מטרד לאדם הלבן. הוא הציע לשחרר את העבדים ומיד אחר כך לגרש את כולם לאפריקה. 20 שנה הטיף לטרנספר. כאשר שר על "ארצם של החופשיים" הוא לא התכוון לכל האמריקנים, רק לחלק מהם.
השניות הזאת קיימת בארה"ב מראשיתה: אהבת החירות ולצידה גזענות אלימה, חשוכה; ערכים דמוקרטיים, חילוניים, ולצידם קנאות דתית משיחית; נדיבות מופלאה כלפי עמים זרים ולצידה אטימות אכזרית כלפי החלשים מבית. אמריקה הצילה את העולם פעמיים, בשתי מלחמות עולם. על כך היא ראויה לתודה. כל השאר – המשטר שלה, החזון הכלכלי, מערכת המשפט, התרבות הפופולרית - פתוח לוויכוח.
יש ישראלים שמעריצים כל דבר שבא מאמריקה, חלקם בגלל בורות, חלקם בגלל התבטלות עצמית. מפעם לפעם קם חבר כנסת ומציע להעתיק את שיטת הבחירות האמריקנית לישראל. השיטה האמריקנית מטה ומעוותת את רצון הבוחר. הבחירות לנשיא ישירות על פי הפתק בקלפי, אבל למעשה עקיפות. הילרי קלינטון ניצחה לפני שש שנים את דונלד טראמפ בהפרש של קצת פחות משלושה מיליון קולות - ואף על פי כן הפסידה בבחירות. הסנאט מעניק לבוחרים ולנבחרים במדינות קטנות, דלות אוכלוסייה, יתרון אדיר על בוחרים במדינות מאוכלסות. מיליון תושבים בדלאוור שווים בכוחם בסנאט ל-40 מיליון תושבים בקליפורניה. מערכת המשפט פוליטית, החל בשופטי בית המשפט העליון וגמור בשופטים ובמפקדי משטרה.
שישה מתשעת שופטי בית המשפט העליון החליטו בשבוע שעבר לבטל פסיקה בת 50 שנה, שקבעה שהפלה היא זכות מוגנת בחוקה. ברמה המעשית, ההחלטה מקשה מאוד על נשים במצוקה, בעיקר על נשים שחורות ועניות. ברמה הערכית, היא שוללת מנשים את הבעלות על גופן. ברמה הפוליטית, ההחלטה היא ניצחון היסטורי, הרה גורל, של הנוצרים האוונגליים, החרדים, על אמריקה הליברלית. היא אות פתיחה למלחמת אזרחים.
שלושה מששת שופטי הרוב מונו על ידי טראמפ. מזלו פגש את מזלם. השופטים שמונו נשאלו בשימועים שנערכו להם בסנאט מה יצביעו כשיידרשו להכריע בסוגיית ההפלות. התשובות שנתנו היו שקריות. זה לא מזיז להם. גם העובדה שרוב האמריקנים תומכים בהפלות לא מזיזה להם. גם לא הנזק האפשרי למפלגה הרפובליקנית בבחירות בנובמבר או התמיכה רבת השנים בהפלות של טראמפ, האיש שמינה אותם. הם הגיעו לעליון במטרה להחזיר את אמריקה לחיק הנצרות – הנצרות שלהם. האיסור על הפלות הוא רק צעד ראשון.
לכל משטר דמוקרטי יש שיטת ממשל משלו. לכל שיטה יש מעלות וחסרונות. מה שקובע איננו השיטה אלא הכבוד כלפי כללי המשחק. במקום שאין בו כבוד, ריספקט, אין דמוקרטיה. באמריקה הכבוד נסדק כשטראמפ סירב להכיר בתוצאות הבחירות ונשבר לרסיסים כאשר ההמון, בעידוד הנשיא, הסתער על בתי הקונגרס וניסה לגנוב את השלטון בכוח. ההחלטה בעניין ההפלות רומסת את מה שנשאר. הדמוקרטיה האמריקנית בסכנה – זאת לא סיסמת קרב, זאת הערכה ריאלית.
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקייש לי ויכוח ארוך שנים עם ידיד אמריקני: הוא טוען שכל מה שקורה לרעה בישראל גולש לאמריקה; אני טוען שכל מה שקורה לרעה באמריקה גולש לישראל. כך או כך, מה שקורה באמריקה מדאיג. השותפות בין זרמים משיחיים, קנאים לאמונתם, לפוליטיקאים אופורטוניסטים, קנאים לעצמם, משחית את אמריקה ומחליש אותה. אותה ברית נרקמת גם בישראל. בנימין נתניהו הצביע בשבוע שעבר בעד הצעת חוק פרטית שביקשה להעביר את מינוי שופטי בית המשפט העליון לממשלה. הצעת החוק הזאת וגרועות ממנה יחזרו אלינו בכנסת הבאה, אם וכאשר הגוש הלאומני חרדי יכבוש את השלטון.
לפני הרבה שנים הגיע ג'ו ביידן, סנטור מדלוואר, לביקור בישראל. נפגשנו במלון "ענבל" בירושלים. שאלתי אותו על האוונגלים ותמיכתם בישראל. "בשביל מושב בבית המשפט העליון הם ימכרו כל דבר", אמר ביידן. "גם את ישראל". הוא לא צדק לגבי ישראל אבל צדק לגבי סדר העדיפויות. בית המשפט העליון של החזקה בדמוקרטיות הוא עכשיו שטח כבוש.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
