החתימה על הסכמי אברהם, ספטמבר 2020
(צילום: תומריקו | לע"מ)
החתימה על הסכמי הנורמליזציה בספטמבר 2020 המכונים "הסכמי אברהם" עשתה רעש רב – בישראל בפרט ובמזרח התיכון בכלל. ההסכמים קבעו כמה יעדים: ראשית, כניסה של ישראל למרחב הערבי, השתלבות בו, הכרזה על סיום תקופת הדחייה האידיאולוגית של ישראל במזרח התיכון וביטול שלושת הלאווים הידועים - לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עמה ולא לשלום.
היעד השני היה שינוי המפה הגיאו-אסטרטגית האזורית והקמת חזית ערבית-ישראלית אל מול איראן ושלוחותיה. היעד השלישי היה זקיפת הישגים אישיים לזכותם של מנהיגי הצדדים, שיכניסו אותם לדפי ההיסטוריה בדומה לנשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת ולנשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר.
כעת הגיעה העת לבחון את השפעת ההסכמים על המרחב. לא ניתן להתכחש לתנופה ולחום המאפיינים את היחסים התרבותיים, המסחריים והדיפלומטיים בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין. מעבר לזה, ההסכמים גם קידמו את התיירות ואת שיתוף הפעולה בתחומי האקדמיה, הטכנולוגיה, הספורט ועוד. מדוע, אם כן, אף שנדמה שנקבעו במזרח התיכון כללי משחק מדיניים חדשים, לא חל בתחום זה כל שינוי מוחשי? הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח חוסר הסבלנות ואי-שביעות הרצון בקרב גורמים בישראל לגבי הפירות המדיניים של "תהליך השלום" הזה.
רוחם של טראמפ ונתניהו שורה על תוכן ההסכמים, ולכן הם הדבר האחרון שממשל ביידן מעוניין לתמוך בו. ברגע שקיבל את מושכות השלטון, הפסיק הממשל החדש את השימוש במונח "הסכמי אברהם" בתכתובת הרשמית
הסיבה הראשונה למצב זה היא שההסכמים לא הצליחו לחולל את מה שמכונה "אפקט הדומינו", דהיינו הזדרזותן של מדינות ערב אחרות לנרמל את יחסיהן עם ישראל. סעודיה, המדינה בעלת הסמליות הדתית הגדולה ביותר בעולם הערבי והאסלאמי, עדיין דבֵקה בעמדתה המסורתית שלא לנרמל את היחסים עם ישראל. אף שישנן שמועות על התפתחות היחסים בין שתי המדינות, היא נותרת חשאית.
סיבה נוספת היא שעד כה לא הצליחו ההסכמים ליצור חזית ערבית-ישראלית מאוחדת שתגביל את השפעת איראן באזור. לכך אחראים גורמים שונים הקשורים בארה"ב: מצד אחד היא לא מעוניינת בעימות פומבי עם טהרן, ומצד שני היא מעדיפה להישאר במסגרת המשא ומתן והפתרון הדיפלומטי בעניין הגרעין ולהימנע מהסלמה.
גם המדינות שנרמלו את יחסיהן עם ישראל, ובמיוחד האמירויות ובחריין, משתדלות להימנע מעימות חזיתי עם איראן מסיבות גיאוגרפיות והיסטוריות, ובשל חישובים הקשורים במאזן הכוחות. האמת היא שהסכמי אברהם עוררו באיראן יותר ספקות באשר למדינות המפרץ שסמוכות לחופיה, שכן לתפיסתה הם האירו אותן בחולשתן. לפיכך היא הגבירה את פעולותיה העוינות במפרץ הערבי, והיא אף פועלת לעבר דינמיקה של כוח ופיתוח שיתופי פעולה חדשים עם רוסיה בתחום הגנת הסייבר – כפי שעשו המדינות שנרמלו את יחסיהן עם ישראל.
הסיבה השלישית היא שההסכמים היו אמורים לחזק את השפעתן של אותן מדינות ערביות בזירת הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, ולמעשה לתפוס את מקומן של מצרים וקטאר כמתווכות ובעלות השפעה. אלא שהגורמים הפלסטיניים עסוקים בעניינים פנימיים שקשורים בפיצול השלטון בין הגדה לרצועת עזה, ולא עוסקים ביחסים עם המדינות החדשות במשחק. בנוסף, ייתכן שהמדינות שחתמו על ההסכם לא רוצות לצלול אל נבכי הסוגייה הפלסטינית המורכבת, ונכון לעכשיו הן מעדיפות להימנע מכך. ואכן, מעבר לתמיכה הומניטרית מינימלית לא הושגה התקדמות של ממש בנושא.
הסיבה הרביעית היא החשובה ובעלת ההשפעה הגדולה ביותר על מידת יכולתם של ההסכמים לשנות את כללי המשחק המדיניים: הכוונה לארה"ב. השקט שאפיין את יום השנה הראשון להסכמים היה הוכחה מספקת לעניין המועט שממשל ביידן מגלה בהם – ללא תמיכה, ללא מומנטום וללא אספקת משאבים.
עמדתו של ממשל ביידן בסוגיית השלום במזרח התיכון שונה בתכלית מזו של קודמו דונלד טראמפ. ממשל ביידן הודיע על עמדתו הרשמית בעד פתרון שתי המדינות, אך לא נקט צעדים מעשיים, וברור שהוא לא תולה תקוות רבות באפשרות לחולל התקדמות בנושא הפלסטיני. הממשל בטוח שישראל, שהיא הצד החזק, אינה מוכנה לכל ויתור, והפלסטינים, שהם הצד החלש, סובלים מבעיות מבניות. כלומר, אין דרך לקדם פתרון בתנאים הקיימים. אם כן, הנצחת המצב הקיים היא הטוב ביותר שניתן לקוות לו לדעת הממשל האמריקני. על כן הסכמי אברהם לא יעוררו כל הד ללא פריצת דרך בסוגיה הפלסטינית – וזו נותרה קשה להשגה.
אין ספק שרוחם של טראמפ ובנימין נתניהו שורה על תוכנם של ההסכמים, ולכן הם הדבר האחרון שממשל ביידן מעוניין להכיר ולתמוך בו. ברגע שקיבל את מושכות השלטון, הפסיק הממשל החדש את השימוש במונח "הסכמי אברהם" בתכתובת הרשמית, והחל לכנותם "הסכמי הנורמליזציה". הוא לא נתן פרשנויות מרחיקות לכת להסכמים, למרות הנאומים החוזרים ונשנים על ההתקרבות בין ישראל למדינות ערב. נראה שאין לממשל ביידן התנגדות להשאיר את ההסכמים כסימן רשום של ממשל טראמפ ולהניח את חגיגות יום השנה שלהם לרפובליקנים המתכננים לשוב לבית הלבן בעוד שלוש שנים.
- ד"ר אמאני אל-קרם היא פרשנית מדינית פלסטינית. המאמר המלא התפרסם ביומון הפלסטיני "אל-קודס" היוצא לאור בירושלים. גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות מיזם "אופק לתקשורת הערבית", המשותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. תרגום מערבית: עמיר טאובר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
