אני גר פחות מקילומטר בקו אווירי מלוד. כבר שני עשורים לפחות, שיר הערש שמלווה את המשפחה שלי בלילה הוא קולות ירי משם, ואני לא מדבר על ירייה בודדת, אלא על משהו שדומה יותר לתרגיל פלוגתי באש. אני לא יודע אם זו חתונה, חיסול חשבונות או ניסוי כלים, וזה לא ממש משנה: במקום שאחד מאלה מתקיים בלי הפרעה ובלי התערבות של השלטונות, שני האחרים יקרו גם. אבל עד "שומר החומות", כשהאלימות הזו הופנתה כלפי תושבים יהודים והצומת שמוביל אלינו נחסם מדי לילה, לאף אחד לא באמת היה אכפת – חוץ מתושבי לוד עצמם, אבל מי ספר אותם.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• ואם קיבלנו את מתן כהנא, דיינו
• לאסון התעסוקה בחברה הערבית יש פתרון
• שופכים את ראש הממשלה עם המים
• בנימין נתניהו חושש מההיסטוריה
האלימות המשתוללת ברחובות שלנו היא לא עניין נקודתי, לא סיפור של מגזר או של חבל ארץ. זאת על אף שכמובן, יותר מ-100 מעשי רצח כבר היו השנה במגזר הערבי, ואף שהפריפריה סובלת הרבה יותר מהמרכז. זה בראש ובראשונה סיפור של מדינה שכבר מזמן, אולי אפילו מההתחלה, ויתרה על האתגר של להיות "ממלכה" – שמקיימת סדר יום כללי, עם ראייה רחבה ומוסדות אזרחיים חזקים – לטובת סדרה של עסקאות מגזריות נקודתיות. אפילו דוד בן גוריון, שבשם הממלכתיות פירק את הפלמ"ח והורה לירות על אלטלנה, עשה עסקאות כאלה עם החרדים, הערבים ומגזרים קטנים יותר. ואם כך בן גוריון, מה נגיד על אזובי הקיר.
גרתי בניו יורק בשנות ה-80. זו הייתה עיר שבה היית צריך לעשות חשבון לאן אתה הולך ומתי, וכששוטר התקרב אליך לא שאלת את עצמך מה עשית רע, אלא הרגשת בטוח יותר. דיברו אז על זה שהעיר אבודה, אבל קרה בדיוק ההפך. ניו יורק השתנתה לא רק מפני שרודי ג'וליאני הגיע, שילש את כוח המשטרה והנהיג אפס סובלנות; היא השתנתה בגלל פריחה כלכלית, שהביאה תושבים שעמדו על זכויותיהם.
השליפה מהקופסה של ארגונים ביטחוניים, שאין להם ידע או שפעולתם היא בעייתית מעצם טיבה, רק מעידה כמה המחשבה שלנו לא מותאמת למציאות. כמה אנחנו לא מצפים מהממלכה שפשוט תתפקד
זה עלה גם, כמובן, בדחיקה הצידה של החלשים, דבר שמדינה לא יכולה לעשות. אי אפשר להוציא החוצה את החלקים החלשים או המרוחקים של החברה. הרטוריקה המגונה של "בניכוי החרדים והערבים מצבנו מצוין" – בנימין נתניהו אמר, כל השאר מדברים יותר יפה אבל לא עושים יותר טוב – לא באמת מוציאה אותם מהסיפור.
גם הקריאה "תביאו את השב"כ ואת צה"ל" היא, במחילה, קשקוש. הייתם חושבים שלמדנו משהו ממשבר הקורונה. גם בו עלתה השוועה הזו, שאין לה דבר עם המציאות אלא רק עם מיתוסים – תרומתה של מערכת הביטחון הייתה שולית, בוודאי ביחס לעלויות, ונפלה באיכותה בהרבה מזו של הרשויות המקומיות או של קופות החולים. הניסיון מלמד שכל מה שייצא מזה הוא עוד תקציבים למערכת הביטחון, שמתמחה בהיענות נלהבת לאתגר שבכותרות, בין אם זה תפקידה ובין אם לאו.
אבל הבעיה עמוקה עוד יותר: השליפה מהקופסה של ארגונים ביטחוניים, שאין להם ידע או שפעולתם היא בעייתית מעצם טיבה, רק מעידה כמה המחשבה שלנו לא מותאמת למציאות. כמה אנחנו לא מצפים מהממלכה שפשוט תתפקד, מהמוסדות האזרחיים שיעשו מה שהם צריכים לעשות, כמה אנחנו מכורים לאיום החיצוני ולגופים שאמונים על ההתמודדות איתו, ולהם בלבד.
עפר שלחצילום: הדר יואביאןאנחנו צריכים משטרה חזקה, חמושה ביכולות אנושיות וטכנולוגיות ובגיבוי אמיתי, ואנחנו צריכים אותה כדבר של קבע. אנחנו צריכים תפיסה רחבה, שמבינה שכנופיות פשע משגשגות על הריקבון של האבטלה, הבטלה וחוסר האלטרנטיבה. שורש האלימות הוא בכך שהמדינה אינה מספקת את קוטלי העשבים השוטים – החינוך, התעסוקה, חוגים לבני הנוער ומשטרה שחיה בתוך הקהילה – כל הזמן, לא כשהאלימות עולה לכותרות וצריך לעשות משהו.
מעל לכל, אנחנו צריכים להחליט שיש פה ממלכה. מספיק עם ההסדרים הנקודתיים, התקציבים המיוחדים, הלחצים הפוליטיים והעלמת העין מכל מה שלא נוח לראות. מספיק עם הקבינטים המיוחדים, הפרויקטורים וההכרזות לתקשורת. ממלכה, שכוללת את כולם ומשרתת את כולם ובונה מוסדות ממלכתיים חזקים בכל מקום. בלי ההחלטה הזו, ספק אם משהו באמת יעזור.
- עפר שלח, לשעבר חבר ועדת החוץ והביטחון, הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
