15 שנה ציפה רס"ב עודד יניב לטלפון הזה. עד שיום אחד, בחודש ינואר 2019, הוא הגיע. על הקו היה אחד מעובדי מאגר הדנ"א של משטרת ישראל. "יש לך פה בינגו", אמר האיש, "מספר 33 זה בעל הדגימה שנמצאה בזירת הרצח".
מבחינתו של יניב, ראש צוות החקירה המיוחד בפרשת רצח ורדית בקרקנוט ז"ל, זה היה רגע המפנה. מספר 33, אחד מתוך רשימה של 81 חשודים אפשריים, היה ולרי סאקוביץ', דר רחוב בשנות ה־60 לחייו, אדם כחוש וחולני למראה. קצת קשה היה לדמיין אותו רוצח באכזריות אישה צעירה בלב היער. אבל זה בדיוק מה שקרה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ביום האחרון של חודש נובמבר 1993, קצת אחרי השעה חמש בערב, המתינה ורדית בקרקנוט בת ה־27 בטרמפיאדה בצומת לה גוארדיה בתל־אביב, לא רחוק מבית הספר לצילום קמרה אובסקורה שבו למדה. עדי ראייה יספרו אחר כך על מכונית סובארו לגאסי שחתכה את הנתיב הימני בפראות ועצרה על ידה. ורדית, שביקשה כנראה להגיע לביתה בקיבוץ קריית ענבים בהרי ירושלים, נכנסה למכונית והתיישבה במושב האחורי. זו הייתה הפעם האחרונה שבה נראתה בחיים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
יומיים אחר כך מצאו עוברי אורח את גופתה של ורדית ביער אשתאול בהרי יהודה כשעליה סימני אלימות. "הלכתי ביער ופתאום ראיתי גופה זרוקה בין השיחים", סיפר אז אחד מהם. "בהתחלה נבהלתי וברחתי מהמקום. אחרי כמה שניות חזרתי לשם וראיתי צעירה שוכבת ללא רוח חיים. זה היה המראה הנורא ביותר שראיתי מימיי. רצתי להזעיק את המשטרה."
שלושה עשורים יחלפו עד שיפוצח התיק ותיפתר התעלומה. חשודים ייעצרו וישוחררו, צוותי חקירה מיוחדים (צח"מ) יוקמו ויפורקו, מפקדי ימ"ר ומפקדי מחוז יתחלפו – עד לאותו טלפון ממעבדת הדנ"א המשטרתית, שהוביל בסופו של דבר להרשעתו של סאקוביץ' בן ה־67 ברצח ורדית בקרקנוט. השבוע, לאחר שבית המשפט המחוזי בירושלים גזר עליו מאסר עולם ופיצוי של רבע מיליון שקל למשפחתה של ורדית, הפגשנו חמישה חוקרי משטרה שניהלו את החקירה במהלך השנים או שהיו מעורבים בה, כל אחד במשמרת שלו. הם אלה שליקטו פיסה אחר פיסה בפאזל המסובך הזה, עד שהתגלתה התמונה המלאה.
הם מייצגים ארבעה דורות במשטרת ישראל. הוותיק שבהם הוא סגן ניצב עופר שלוש, 59, כיום ראש מדור מחקר ופיתוח בחטיבת הזיהוי הפלילי, ומי שהיה בזמן הרצח איש צוות במעבדת הזיהוי הפלילי (מז"פ) הניידת. רס"ב יניב, 49, קצין חסיונות במחוז ירושלים, היה עדיין חייל בזמן הרצח. לפני 21 שנה התגייס למשטרה ומאז הוא על התיק הזה – תחילה כחוקר במחלק תשאול בימ"ר ירושלים ומ־2004 ועד היום – כראש צוותי החקירה המיוחדים בפרשה. רפ"ק אורית בוכובזה, 36, קצינת מודיעין בימ"ר ירושלים, שימשה בזמן פענוח הרצח ראש דסק פשיעה, וכיום עוסקת בתחום הסיגינט (מודיעין אותות). פקד משה לויטן, 39, שובץ בשנת 2017 בימ"ר ירושלים, וכך מצא עצמו שקוע בחקירת רצח שאירע כשהיה רק בן עשר. רס"מ אריק טבורי, 31, הצעיר שבחבורה, היה רק בן שנתיים כשוורדית נרצחה. כחוקר במפלג התשאול של ימ"ר ירושלים, וכדובר השפה הרוסית, היה הוא זה שחקר את סאקוביץ' לאחר מעצרו.
חוקר המז"פ שלוּש היה בין הראשונים שהגיעו לזירת הרצח, בליל 2 בדצמבר 1993. "התקשרו מהמרד"מ, מרכז הדיווח המשטרתי, ואמרו: 'יש גופת אישה ביער אשתאול, תגיע'", הוא נזכר. "באותם רגעים אני לא יודע מי זו. המון אנשים נעדרים, כל הזמן, והם לא בהכרח מקבלים כותרות. כשאני מגיע לזירה מעדכנים אותי שזו אישה צעירה שנעדרת כבר יומיים. אני רואה גופת אישה שרועה על גבה, בלבוש חלקי, עם סימני אלימות על גופה".
עוד באותו לילה אומתה זהותה של הצעירה שנמצאה ללא רוח חיים במעבה היער. למחרת בבוקר, בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות", התנוססה הכותרת: "צעירה נאנסה ונרצחה", ומתחת לה תמונתה של ורדית. בידיעה של הכתב לענייני פלילים, דורון מאירי, צויין כי "על פי הערכת המשטרה תפסה ורדית טרמפ לקיבוץ, ובדרך היא נאנסה ונרצחה. גופתה נמצאה במקום מרוחק מהכביש ונראה שנגררה על ידי הרוצח מרחק של כמה עשרות מטרים משביל עפר סמוך". האפשרות שמדובר ברצח על רקע לאומני נשללה כבר בשלבים הראשונים של החקירה.
לאחר שתיעד את הראיות בזירה, היה שלוש בתחושה שיש עם מה לעבוד. "אתה אומר, 'יש פה ראיות טובות, זה תיק שאפשר להתקדם איתו", הוא מספר. ולפעמים, הוא מסביר, דווקא מה שלא נמצא הוא החשוב. "מתיאור מפורט שקיבלנו, של מה שהיא לבשה וענדה, התברר שהתיק שלה נעלם מהזירה", אומר סנ"צ שלוש. "היה לה תכשיט מאוד ייחודי שאפיין אותה ונעלם. כשהיא נמצאה הייתה עליה רק נעל אחת. כמה ימים אחרי, בחיפושים שערכנו, נמצאה עוד נעל לצד הכביש בצומת שמשון, כמה קילומטרים מהזירה".
הצח"מ הראשון שהוקם, מיד אחרי מציאת הגופה, ניהל חקירה מאומצת שהניבה שלל ראיות נוספות, אבל לא הביאה לפענוח הרצח. רס"ב יניב אומר כי ביכולות הטכנולוגיות המוגבלות של אותה תקופה, למשל – בתחום בדיקות הדנ"א – ספק אם הדבר היה אפשרי. "אנשי הצח"מ לא הובילו לכיוון ממשי, אבל הם אספו הרבה חלקי פאזל ששימשו אותנו אחר כך. זה הרעיון. אתה אף פעם לא יודע מה הבא אחריך יכול לעשות".
עוגן משמעותי בחקירה הייתה המכונית שעליה עלתה בקרקנוט בערב שבו נעלמה – סובארו לגאסי עם לוחית רישוי המסתיימת בספרות 03. "הרבה אנשים העידו על כך", מספר רס"ב יניב. "לא ידענו מה צבעה המדויק, כי זו הייתה שעת בין ערביים והשמש הייתה בעיניים של האנשים. אמרו: 'ירוק', 'שחור', 'כחול'. אבל היה ברור שלא בצבע לבן. זה צימצם את מספר החשודים".
אגב, מה בסוף היה הצבע הנכון?
"ירוק מטאלי".
הרצח הבלתי מפוענח הצית גם את דמיונם של אנשי הטלוויזיה, ובראשם רפי גינת. שני פרקים בתוכניתו הפופולרית "בשידור חוקר", ששודרה באותן שנים, הוקדשו לתעלומה, והציבור נקרא לסייע בפתרונה. בתוכנית הוצג קלסתרון של גבר משופם, שלימים התברר כמדויק למדי. המוקד באולפן הוצף בפניות, אבל זה לא קידם את החקירה.
וכך חלף כמעט עשור מאז הרצח, עד שבשנת 2004 החליטו במשטרה לרענן את התיק והקימו צח"מ חדש בפיקודו של רס"ב יניב. "חיים, אבא של ורדית, הפך את החיפוש אחרי הרוצח לפרויקט חייו", מספר יניב. "הוא פנה לאנשים שהכירו את בתו, הפעיל חוקרים פרטיים, ניהל חקירה. הוא הביא כמה כיוונים מעניינים ועם זה התחלנו מחדש. לפעמים גם לשלול כיוון זה מעולה. למשל, כבר בשנת 93' הגיעה לידי המשטרה עדות ראייה שלפיה זמן קצר לפני שעלתה לטרמפ ישבה ורדית במסעדת 'מטעמי המזרח' עם צעירה לא מזוהה, ואכלה פיתה עם סלט. אגב, זה התאים לנתיחה לאחר המוות שנערכה לה במכון לרפואה משפטית. ניסו לאתר את הגברת הזאת כדי לגבות ממנה עדות, אבל ללא הצלחה. ב־2004 איתרנו מישהי שחשבנו שזו היא, אבל זה לא קידם אותנו בחקירה".
והיו גם שני גברים נוספים שנחקרו – טייס קרב בדרגת סא"ל, שקיים לכאורה קשר קרוב עם ורדית, ובן זוגה דאז. איך הרגשת עם אובדן הפרטיות של אותו טייס, שלא חשב שייקלע לחקירה על רצח?
יניב: "בדברים האלו אתה צריך ללכת בין הטיפות. לברור מה נכון ומה לא, להפריד את הצהוב ולהתמקד בעובדות, במניע, באינטרס. מי רצה לגרום למותה ומה הוא מרוויח מזה. יש כאן הרבה רעשי רקע, כשלפעמים התשובה נמצאת מתחת לפנס. לטייס החשוד היו גרסאות והסברים. ברור שהוא הסתיר דברים, כי הוא איש משפחה ומפקד, ובמקרה הזה השקיפות ואמירת האמת לא עמדו לנגד עיניו, מה שעורר את חשדם של החוקרים. הוא נעצר אחרי הרצח אבל שוחרר כעבור עשרה ימים. יצרנו איתו קשר שוב ב־2004, לא כנחקר אלא כדי לשמוע תובנות. שאלנו אותו: 'האם עכשיו, אחרי שהאבק שקע, יש משהו שאתה יכול לחדש לנו?'. זה היה קשה, אבל בסוף הוא הסכים להיפגש איתנו. כי בסופו של דבר הוא אדם נורמטיבי, והיה חשוב לו שהתיק יפוענח ושהמשטרה תצליח". אבל גם הוא לא סיפק לחוקרים מידע חדש.
מכתב אנונימי בכתב יד, שהגיע באותה תקופה לידי המשטרה, עורר גם הוא תקווה. "שולח המכתב סיפר על מישהו שבוקר בהיר אחד החליט לעזוב את החיים במרכז ונסע להתבודד במצפה רמון", נזכר יניב. "מבחינתנו זה טריגר: משהו עובר על הבן אדם. במשך שבוע שלם היינו סביבו בחקירה אינטנסיבית. חיינו קרוב אליו, למדנו את אורחות חייו, ובסופו של דבר הוא נחקר ואפילו נתן דגימת דנ"א. התברר שהיו לו ממשקי היכרויות עם ורדית, אבל הוא לא באמת הכיר אותה. הגענו לשולח המכתב, אסיר בכלא, וחקרנו גם אותו, אבל הערוץ הזה לא הוביל לכלום".
מכל השנים שבהן אתה עוסק בפרשה, אתה מרגיש שאתה מכיר את ורדית?
"אני מכיר טוב את החיים שלה, אבל לא אותה. קראנו יומנים, חקרנו מעגלי חברים, בני משפחה. אבל לקרוא יומן זה עדיין לא להכיר בן אדם. מה שאני כן יכול לומר זה שהיא היתה טיפוס מעניין ומסקרן, לא ישראלית באופי. ולא פלא. אמא שלה פינית ואבא שלה היה ארגנטינאי".
אבל כדי לפענח את הרצח, היה עליו ללמוד ולהכיר לא רק את הנרצחת אלא גם את הרוצח האלמוני. "אני רוכב על אופניים במשך שנים", מספר יניב. "ב־93', כשקרה הרצח, גרתי במבשרת. יער אשתאול נמצא ממש ליד, וזה היה בעצם המגרש הביתי שלי ברכיבות אופניים. לכן הרצח הזה נצרב אצלי עוד לפני שהתגייסתי למשטרה. כתושב האזור אתה עובר שם המון, מטייל. וגם כחוקר משטרה. אתה מגיע לזירה, מנסה להבין למה דווקא פה, מה מיוחד במקום הזה. זה לא על אם הדרך, זה מקום מבודד מאוד. ההגעה לשם מסובכת. צריך להכיר את האזור. היה ברור שמדובר במישהו שמכיר, שמטייל, שידע לאתר את המיקום הזה, הסמוי מהעין. הרצח בוצע ביום חורפי. כשאתה נוסע ביום כזה, למקום כזה, בחשיכה, צריך להתמצא. לפי מה שידענו, הוא הגיע עם הרכב עד הנקודה. יש סימני גרירה של הגופה לאורך 17 מטר, ממקום הרצח ועד לסבך שבו היא נמצאה".
בהיעדר התקדמות ממשית, הצח"מ שהוקם ב־2004 פורק, והחוקרים התפנו למשימות אחרות. אבל העבודה הייתה רחוקה מסיום: נותרה רשימה של אלפי אנשים שצריך היה להגיע אליהם להשלמות חקירה. יחלוף עוד עשור שלם עד שרס"ב יניב יחזור אל התיק כשהפעם הוא חכם יותר בזכות ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום בדיקות הדנ"א. "ב־2014 שלחנו שוב את המוצגים לבדיקה נוספת. מצית, נייר טואלט, בגדים", הוא מספר. "אתה פורש את המוצגים וזה מעלה זיכרונות. אתה רואה שוב את הזירה". אבל גם זה לא הוביל לכלום.
באותה שנה נרשמה התפתחות טכנולוגית שאיפשרה לשייך דגימת דנ"א לא רק למי שהדגימה נלקחה ממנו – אלא גם לקרובי משפחתו. צוות החקירה הריץ את הבדיקה הזו במאגר שכלל כמה מאות נדגמים. זה לא סייע אמנם לפענוח הרצח של ורדית, אבל הוביל לפענוח של תעלומת רצח אחרת. החוקרים בתיק בקרקנוט מצאו התאמה בין הדנ"א של אחד הנדגמים לבין הממצאים מזירת הרצח של נועה אייל ז"ל, שגופתה נמצאה בפברואר 1998 ביער רמות בירושלים. החקירה הובילה אל בנו של אותו אדם – תושב העיר בשם דניאל נחמני. בשנת 2019 הורשע נחמני ברציחתה של נועה אייל.
ב־2017 נכנסו לתמונה שני חוקרים חדשים: פקד לויטן, כקצין חקירות במפלג התשאול, ורפ"ק בוכובזה, כראש דסק פשיעה. "אני זוכר את עצמי הולך לזירה", מספר לויטן, "לוקח איתי את אלבום תמונות הזירה של המז"פ, מנסה להבין איפה בדיוק הנקודה הספציפית שבה זה קרה. אתה תמיד חושב: 'אולי יש ממצא שלא ידענו עליו, ודווקא אתה תגיע אליו אחרי 25 שנה'. כביש 395, אחד היפים באזור ירושלים, מוביל אותך לזירה. כרוכב אופנוע בעברי הכרתי היטב את המקומות הללו".
רפ"ק בוכובזה: "כשנכנסתי לתפקיד אמרו לי, 'יש לך פה אתגר. אסור שהתיק הזה יישכח'. ככה אני 'פוגשת' את ורדית לראשונה. ואז אני מתכללת את כל מה שנאסף בתיק במרוצת השנים, ויש המון נתונים. אנחנו יודעים מי למד איתה, מי שירת איתה בצבא ומה עלה מהעדים, ומחליטים להתמקד בנתון הכי מוצק מבחינתנו: סובארו לגאסי לא לבנה עם סיומת 03".
על פניו זה נשמע פשוט: את מעלה במחשב המשטרתי את כל בעלי הלגאסי עם הסיומת הזו שאינם בצבע לבן ומנפה מתוכם את הגברים.
רפ"ק בוכובזה מחייכת. "לא מדויק. ומה אם הרכב רשום על שם מישהי? או מישהו שנתן את המכונית לחברים? וצריך לזכור שבשנת 93' זה היה הרכב הכי פופולרי במדינה. לכן חיפשנו את 'הדבר מה הנוסף', שנוכל להצליב אותו עם המכונית".
"הדבר מה הנוסף" צץ רק ב־2018, וגם זה בזכות התפתחות טכנולוגית בתחום בדיקות הדנ"א. הפעם כבר היה אפשר למקד את הדגימה לפי מוצא, דבר שסייע בין היתר בחקירתה של פרשת ילדי תימן. כך התברר כי הרוצח של בקרקנוט הוא גבר יליד מזרח אירופה, ככל הנראה מאחת ממדינות ברית־המועצות לשעבר. זו הייתה פריצת דרך משמעותית: מרשימה של עשרות־אלפי בעלי מכונית לגאסי בשנת 93', שהצטמצמה במהלך השנים ל־7,000, נותרו 81 איש בלבד שהתאימו לפרופיל. "פתאום זה נראה קרוב מתמיד, מוחשי, בר־השגה", אומר יניב, נרגש כאילו זה קרה אתמול.
השלב הבא היה לערוך בדיקות דנ"א לאנשים שברשימה המצומצמת. סדר הנדגמים נקבע על פי אזורי מגורים, ואם החשוד היה מוכר כעבריין מין – הדגימה שלו קיבלה קדימות. מספר 33 ברשימה היה ולרי סאקוביץ', שעד לאותו רגע לא היה מוכר למשטרה. "ביקשנו מהם דגימה לצורך חקירת פשע חמור", משחזרת בוקובזה. "את חלקם היה קשה לאתר והיו כאלה שלא הסכימו לעבור בדיקת דנ"א. אנשים לא סומכים על המשטרה, למרות שאמרנו להם זה רק לצורך החקירה הזו. בסופו של דבר, דגמנו רק שליש מהרשימה".
סאקוביץ' חזר לארץ מבלארוס רק כמה חודשים לפני כן. מה היה קורה אם לא היה חוזר? אפשר להגיד שהיה לכם מזל?
רפ"ק בוכובזה: "לא, לא היה פה שום מזל. סאקוביץ' היה נדגם, ולא משנה איפה נמצא פיזית, בארץ או בעולם, כי בתיק הזה היה שיתוף פעולה מלא של משטרת ישראל עם משטרות בינלאומיות. בוצעו מספר פעולות חקירה ממערב עד למזרח".
באופן מפתיע, סאקוביץ' לא סירב לתת בדיקת דנ"א. לרס"מ טבורי עיש הסבר לכך: "הבן אדם ניסה לעשות הכל כדי להסיט את האש ממנו. אז להגיד 'אני לא נותן דגימה' זה לעורר אצלנו חשד. מה הסיכוי שיבואו אליך עם משהו שעשית לפני 26 שנים ויעלו עליך?"
ואז זה קרה: מעבדת הדנ"א מצאה התאמה בין הדגימה של סאקוביץ' לבין הדנ"א שנמצא על אחת מציפורניה של ורדית, ומיהרה לדווח על כך לראש הצח"מ. "ועכשיו", מספר רס"ב יניב, "עם כל תחושת הסיפוק, אנחנו מתחילים להזיע. מה עושים? עוצרים אותו כאן ועכשיו, או שעוקבים אחריו ומנסים ללמוד עליו כמה שיותר – גם אם המשמעות היא להשאיר בחוץ רוצח פוטנציאלי?"
פקד לויטן: "ואז מתקבלת בצח"מ ההחלטה לא לעצור אותו, אלא ללמוד על אורח חייו ומידת הקוגניטיביות שלו. גרסת החשוד באירוע מהסוג הזה קריטית, ולכן היה חשוב להיערך לחקירה בצורה מיטבית. ידענו שהוא עזב את הארץ באוגוסט 1994, גר בבלארוס עם אמא שלו, וחזר לארץ מספר חודשים לפני שפגשנו אותו. בישראל הוא היה דר רחוב בעל סדר יום קבוע. אדם שקם מוקדם, הולך ברגל למרכז העיר, יושב על ספסל מבלי לדבר או לתקשר עם אנשים, אוכל מנה פלאפל, שותה קצת בירה וחוזר להוסטל בשעות הבוקר המאוחרות. התיאור הזה מקשה עלינו עוד יותר, כי אין לו אינטראקציות או מגע עם העולם הטכנולוגי. ללא סלולרי, חברים או משפחה. לא עובד, וחי מדמי כיס מההוסטל. ב־5 בפברואר 2019, כשבועיים אחרי שנמצאה ההתאמה, אנחנו עוצרים אותו בחשד לרצח ורדית בקרקנוט".
איך הוא הגיב?
"הוא לא חשב שנוכל להוכיח שהוא הרוצח. בגרסה הראשונית שלו הוא מסר שלא היה בכלל בישראל בזמן הרצח, שלא היה מימיו ביער אתשאול ושלא פגש מעולם את ורדית. הוא גם טען שאינו מדבר עברית, אבל אין ספק שהוא מבין, כי היו שאלות ששאלנו אותו בעברית והוא ענה עליהן ברוסית".
רס"מ טבורי: "היינו שני חוקרים, כשרק אני מבין אותו כי אני דובר רוסית, ועליי הייתה האחריות להעביר לחוקר שנמצא איתי את ההוויה שלו. כלומר, לא רק את השפה אלא גם את התחושות. הייתי החוקר האמפתי, זה שבא מהעולם שלו מבחינה מנטלית. באחת הפעמים ששאלתי אותו אם הוא רוצה לאכול או לשתות, הוא שאל: 'למה אתה כזה נחמד אליי?'. אני זה שליווה אותו לסיגריה וגם ליוויתי אותו לבתי המעצר".
"במקביל", מספר לויטן, "אנחנו מגיעים לגרושתו, כשחשוב מאוד לא להגיד לה באותו שלב למה אנחנו באים. לא ידענו מה טיב היחסים ביניהם. אולי היא עדיין אוהבת אותו, דואגת לו. אולי היא תנסה לעשות משהו שישבש את החקירה. ואולי בכלל גם היא מעורבת. בני המשפחה, גרושתו וילדיו, סיפרו שהוא יצר איתם קשר כמה חודשים קודם לכן, כשנכנס לישראל, אבל הם דחו אותו, כי יש להם ממנו זיכרונות רעים. ואנחנו, עם המון דפיקות לב, יושבים אצלה בסלון, יודעים מה אנחנו רוצים. היא נתנה לנו פרטים חשובים על האופי שלו. סיפרה שהיה אלים ושתיין. סיפרה על מקומות העבודה שלו, על טיולים ביערות בהרי ירושלים, חלקם באזור זירת הרצח, ואפילו נתנה לנו תמונות מאותם טיולים. אם חיפשנו מישהו שגר קרוב לזירה – ירושלים, בית־שמש – אדם שטייל, גר או נסע באזור והכיר אותו מעולה – זה היה הוא. בזמן הרצח הוא גר במעלה־אדומים ועבד במחצבות באזור אשתאול.
"פתאום היא מוציאה אלבום משנות ה־90, מראה לנו אותו עם הרכב. זו פעם ראשונה שאנחנו רואים את הלגאסי המדוברת, עם סיומת 03. רכב שכבר לא קיים. היא נותנת לנו גם תמונה שלו מאותה תקופה, כל כך דומה לקלסתרון שאנשים הרכיבו לנו ב־93', והלב שלנו דופק. והיא מספרת שרק הוא נהג בלגאסי, שהיה אובססיבי לרכב, שהרכב היה כל עולמו. זה מה שאנחנו מחפשים בין השורות. שאם בחקירה הוא יגיד: 'נתתי את האוטו לחברים', אנחנו יודעים שזה לא יכול להיות".
היא סיפרה על יום הרצח, איך הוא היה כשחזר הביתה?
"שאלנו אם היא זוכרת לילה שלא ישן בבית והיא אמרה שהיו כאלו; שהוא היה שותה ולפעמים לא חזר. היא תיארה אקט אלים שהתאים למה שעלה מהזירה. היא מעולם לא שמעה על ורדית ולא הכירה את הפרשה. מאוחר יותר היא זומנה לתחנת המשטרה כמה פעמים לתת עדות. אז כבר אמרנו לה במה הוא חשוד, והיא הייתה בשוק. ידעה שהוא אלים, אבל לא תיארה שהגבר שהיא חיה איתו הוא רוצח".
היה זה רק עניין של זמן עד שהחשוד יישבר ויודה שפגש את ורדית, גם אם לא יודה ברצח עצמו. לחוקרים הייתה הוכחה ניצחת – ההתאמה בין דגימות הדנ"א. התמונה שקיבלו מגרושתו קשרה אותו גם לרכב שעליו עלתה ורדית. "אתה משחק איתו שחמט", מסביר טבורי. "לך יש את כל המידע ולו אין. אז אתה צריך לדעת איך לשחרר לו את זה כדי שישלים לנו. בשלב מסוים אמרנו לו שיש לנו דנ"א. אז בראש הוא חושב: 'איך השארתי סימן?'"
בשלב זה, מספר רפ"ק יניב, השמיע החשוד גרסה חדשה. "כשהבין שאנחנו יכולים להוכיח את המעורבות שלו ברצח הוא אמר: 'עצרתי כדי ללכת לשירותים, ראיתי בחורה מוטלת מתה ובדקתי דופק'. טוב, התקדמנו שלב. איפה דופק? 'בצוואר'. יכול להיות שבעוד מקום? הוא לא נותן גרסה שמסבירה את הימצאות הדנ"א בזירה".
טבורי: "כחוקר אתה מבין שהוא לא יודע מאיפה יש לנו דנ"א שלו. בדיקת דופק לא משאירה דנ"א".
יניב: "בסוף, סביב השאלות, שלנו הוא מתיישר: 'כן, היה לי רכב כזה', 'כן, הייתי בארץ', 'יכול להיות שלקחתי אותה טרמפ'".
הייתה זו הגרסה השלישית שלו מאז שנעצר. "הוא טען שהיא הייתה צריכה להגיע לבית־שמש וביקשה להתפנות, והוא סטה ליער אשתאול. היא הלכה לא חזרה. הוא קרא לה וכשלא ענתה, והוא חזר לרכב ונסע משם. הוא לא הסביר מדוע לא עצר רכב אחר, כדי לעזור לה, או לפחות התקשר כשהגיע הביתה. הוא לא היה פראייר בכלל. הוא זכר פרטים ולא נפל במשיכות לשון. גם אם הוא נראה מבוגר חסר ישע, הוא לא היה כזה. איפה שרצה להרחיב, הוא ידע להרחיב או לפרט. מה שכן, הוא אמר שחזר הביתה לכיוון ירושלים, וזה התאים לנו מאוד עם הנעל של ורדית שנמצאה בשולי הכביש לכיוון ירושלים".
טבורי: "כשהוא סיפר שלקח אותה טרמפ עד למקום שבו נמצאה, שאלתי אותו איך הם תיקשרו. הוא ענה שדיבר עם הידיים, אבל גרושתו סיפרה לנו שבאותה תקופה הוא דיבר עברית טובה. הוא היה בהלם מכמה שאנחנו יודעים עליו. ראו בעיניים שלו את התדהמה מכל פרט שהטחנו בפניו. ברגע מסוים עודד הניח מולו על השולחן את הנעל של ורדית. היה ברור שהנעל מזכירה לו את האירוע".
באף שלב בחקירה, מדגיש יניב, סאקוביץ' לא הודה ברצח. בשחזור, שנערך כמה ימים אחרי מעצרו, הוא הוביל את החוקרים לנקודה – אך לא הודה שרצח את ורדית. "אבל הצלחנו לגבות גרסאות שיסבכו אותו עד שלא נותר ספק שיש לנו ביד את הרוצח. הוא הודה ברצח רק עכשיו, במסגרת הסדר טיעון בבית משפט".
הצלחתם להבין מה קרה שם? אם החליט מראש לרצוח אותה או שזו הייתה הסתבכות של רגע?
רס"ב יניב: "אנחנו יודעים שוורדית נהגה לנסוע בטרמפים, כמו שעשו אז לא מעט. אני מניח שהיא עלתה לטרמפ כדי להגיע הביתה. כנראה משהו השתבש בזירה. נתנו לו הרבה הזדמנויות להסביר: היא הרגיזה אותך? קרה משהו? רבתם? ורעדנו מפחד, כי זה לשים לו טענות הגנה אפשריות בפה, אבל בשלו. הייתה פה חקירה מתוכננת. שום דבר לא היה אקראי. התיק לווה על ידי פרקליטות מחוז ירושלים. בסופו של דבר הפרקליטות יושבת יחד איתנו ואומרת: יש קלסתרון, רכב עם סיומת 03, כיוון נסיעה, הודאה שהיה בזירה, ממצאים פורנזיים - זה הוליד תיק חזק".
שלוש שנים עברו מאז הוגש כתב האישום נגד סאקוביץ' ועד לגזר הדין שניתן השבוע. ועכשיו החוקרים מתפנים לדבר על תחושותיהם. "במהלך השנים טיפלתי ביותר מ־1,500 מקרים", אומר שלוש. "יש חלוקה ברורה בין טובים לרעים. כשעבריין מת, אתה יודע שזה חלק מהעולם העברייני. אבל אנשים שהם בלי רקע, זה יותר נוגע בך. ולכן, להיות בזירה בעת מציאת הגופה, ב־1993, ו־26 שנה אחר כך בשחזור הרצח, זו מבחינתי סגירת מעגל מדהימה. סגירת מעגל ביני לבין עצמי כאדם".
טבורי: "אתה לא רוצה לחיות בעולם שמישהי תירצח ולא תדע מי. כשלמדתי את החומרים ראיתי שוורדית כתבה שירה ואתה שואל את עצמך: בן אדם כזה יכול היה לתרום משהו לעולם, לא?"
מפקד מחוז ירושלים, ניצב דורון תורג'מן, היה בזמן הרצח בלש ביחידה המרכזית של מחוז ירושלים, שוטר בתחילת דרכו. "גם בחלוף הזמן, זה מסוג המקרים שלא יוצאים לך מהראש כשוטר ומפקד בירושלים", הוא אומר. "לאורך השנים עסקו בתיק הזה מיטב המוחות. הפכנו כל אבן ובדקנו כל כיוון חקירה עד לאיתור הרוצח והעמדתו לדין. סגירת המעגל במקרה הזה, כמו גם במקרי רצח אחרים, חשובה לנו, לבני המשפחות ולחברה כולה. זוהי הוכחה לכך שאנחנו לא מרפים מחקר האמת גם בחלוף הזמן, ושהזרוע הארוכה של המשטרה תגיע לאותם רוצחים, במוקדם או במאוחר".
מי שהודיע למשפחת בקרקנוט על פענוח הרצח היה מפקד ימ"ר ירושלים דאז, נצ"מ עזרא אלישע. בהמשך ביקרו גם החוקרים בבית המשפחה. פקד לויטן הגיע לביתה של רעיה בקרקנוט, אמה של ורדית, ערב לפני שהוגשה הצהרת התובע בתיק. "היא בכתה ולא האמינה שההודעה על כך תגיע אליה בעודה בחיים. אנחנו שומרים על קשר, הולכים לאזכרות. היינו בהלוויה של חיים, האבא, מעורים בחיים של הבנות. התקשרנו להגיד מזל טוב כשנולד הנכד. יש משפחות שרוצות קשר, ואחרות לא. אני מקווה שימשיכו את הקשר איתם".
רס"ב יניב: "בפגישה הם שמעו מאיתנו על הרגעים האחרונים של בתם. רעיה רצתה שניקח אותה לנקודה של הרצח, שבה לא הייתה מעולם. המלצנו לה לא לעשות את זה. בכל זאת היא אישה מבוגרת וחששנו לבריאותה. בסוף זה לא קרה. הרצח הפך את החיים של המשפחה הזו, ואת זה אי־אפשר לתקן. אבל פתרון התעלומה, והבאתו של הרוצח לדין, עוזרים במידה מסוימת. עכשיו לפחות יש פנים למי שעשה את זה".
