הזיכרון הוא חלק ממה שאנחנו. האני האנושי צופה תמיד פני עתיד, ולכן הזיכרון הוא חומר חשוב בעיצוב המחר. הסיפור הבא דומה לסיפורים אחרים, לכן הוא אולי בנאלי, אך בה במידה הוא מאפיין זיכרון של הכלל.
כשפרצה מלחמת יום כיפור היה בידיו של גדי, אחי בן ה-21, כרטיס טיסה ליוון. הטיול הראשון לחו"ל מכסף שהרוויח בעבודה פיזית קשה. גדי לא גויס ולמרות זאת, עם כרטיס הטיסה בכיסו, הוא רץ להתנדב. בשל מספר הנפגעים הגדול הוא קיבל אישור לעלות על טנק כטען קשר. שש שעות נלחם בבגדים אזרחיים ביהודיה, בקרבות הנגד ברמת הגולן. לאחר שחילץ את המט"ק שלו מהטנק הפגוע, נהרג גדי ממקלע צריח של טנק סורי.
כשהסתיימה המלחמה נסעתי לחפש את קברו. בנהיגה בכביש הסרגל ריצד האור האפור מבין עצי האקליפטוס שהיו נטועים אז לאורכו. הנסיעה נראתה לי כמעבר במסדר אבל ערוך בואכה בית הקברות הזמני של הרוגי רמת הגולן בעפולה. נהגתי לבד והייתי עצוב ואחוז ספקות. למלחמה הגעתי משיקגו. האם הייתה זו החלטה נכונה לחזור כדי להשלים את כתיבת הדוקטורט? האם לא הייתי צריך להישאר לצד הוריי, שרק פחות מחודשיים קודם לכן נודע להם על מות בנם בקרבות? משהו דחף אותי לקברו של גדי ערב הטיסה חזרה. היה לי צורך במחווה של פרידה – פרידה מאחי המת, פרידה מכל היגון של החברה השסועה שעמדתי להשאיר מאחור.
בית העלמין הזמני בעפולה היה שדה חרוש שאגפו המזרחי עמוס קברים. רק חודשיים מאוחר יותר הופצו הגוויות לבתי העלמין הצבאיים. בודדים היו שם באותה שעת אחר צהרים מאוחרת. מצאתי את קברו של גדי. כמה קברים משם עמדה אישה צעירה בלבוש חולין. כשראתה שאני עומד לפני הקבר בידיים ריקות היא חילקה את זר הפרחים שבידיה לשניים - את מחציתו הניחה על קברו של אחי ונעמדה לצדי בדממה. לא החלפנו מילה ולא שבתי לראותה מעולם, אבל התמונה ההיא של תחילת החורף, סוף שנת 1973, נשארה איתי כל השנים.
הזדהות אנושית עם אחר, רגעים קטנים לכאורה של חסד, יוצרים משמעות רבה. אני זוכר לילה שלם של שתיקה בבית אלמנתו של חבר, שבוע לאחר השבעה, שתיקה שהייתה בה קירבה ותמיכה הדדית מעבר לכל גשר שמילים יכולות לבנות. תחושת הסולידריות אינה רק בשכול ואינה רק במחוות האלם. עיקרה בתחושת האחריות שמדובר בה היום פחות. לא האחריות המשפטית של הממשל כלפי האזרח, אלא האחריות רבת העוצמה של האדם כלפי החברה.
אני זוכר את העשרות שנאבקו לצידי בשדה התעופה קנדי בניו יורק כדי לזכות במקום במטוס אל על, בטיסה שתוביל אותנו למלחמה ההיא, שממנה אחדים לא שבו. אני יודע שגדי לא הופיע ברשימת לוחמי גדוד השריון, ולמרות ההרוגים שהורדו מההר התעקש לעלות על הטנק לקרב שממנו לא שב.
פרופ' אוריאל רייכמןיהושוע יוסףהמוות שלו שינה את משפחתי לנצח. תחושות אשמה ויגון הכריעו את הכף. אבא התאבד על קברו של גד. אמא איבדה כל שמחת חיים, ובחלומותיה חזרה אל דמותו של בנה. במכתב שהשאירה כתבה שעם מותה גדי ימות פעם שנייה, ולנצח. בצוואתה כתבה: "אני מבקשת לקבל את מותי ללא אבל גדול, כי חייתי חיים מלאים, ידעתי להתגבר על משברים גדולים וקטנים שלדאבוני לא חסרו, ניסיתי להיות גם לעזר לאנשים אחרים... ותדעו שראיתי את ייסוד וקיום המדינה, את בנייתה ועל זה שהייתי חלק ממנה קיבלתי את מלוא סיפוקי".
הייתה לה רק בקשה אחת: "אני מבקשת... בימי זיכרון, להיות ביחד, לספר על גדי ועל התקופה של המלחמה, להחדיר בדרך זו לנכדים ערכים של שייכות ואהבת הארץ, ולא לשכוח את גדי בדורות הבאים".
פרופ׳ אוריאל רייכמן, הנשיא המייסד ויו״ר הדירקטוריון, אוניברסיטת רייכמן
