באחד מימי חורף 1994, כשהייתי פרופסור באוניברסיטת אמורי באטלנטה, קיבלתי קריאה טלפונית מבוב ליפשוץ, לשעבר יועצו המשפטי של הנשיא ג'ימי קרטר בבית הלבן. "אנחנו קבוצה מהצוות של הנשיא קרטר", אמר ליפשוץ, "ונשמח מאוד אם תואיל להיות, יחד עם רעייתך, אורח שלנו לארוחת ערב".
בערב הנקוב, הגעתי עם רעייתי גלילה לארוחת הערב. בבית צנוע חיכתה קבוצת אנשים וליפשוץ הכיר לי אותם: זה היה מרכז הצוות וזה התעסק בתקשורת, זה עסק בענייני בריאות וזה... בקיצור, היינו אורחי הנבחרת של קרטר בבית הלבן.
אכלנו ארוחת ערב דרומית מובהקת, תוך פטפוטים וצחקוקים כנהוג, ולקראת תום הארוחה פנה אלי ליפשוץ: "בזמנו הנשיא רצה מאוד ליטול על עצמו את התיווך בין הישראלים לפלסטינים, כמו שתיווך בין בגין לסאדאת. הוא גם הקים צוות מיוחד וביקר כמה פעמים במזרח התיכון. אבל בזמן נשיאותו של רונלד רייגן הוא התייאש מהסיכויים לשלום במזרח התיכון ופירק את הצוות. עכשיו החלו מגיעות ידיעות על כוונה ישראלית לפתוח בשיחות עם הפלסטינים. הנשיא סבור שהוא צריך לחזור לרעיון הזה, ולתווך בין הצדדים לסכסוך. לשם כך הוא זקוק לתמיכתו של ראש הממשלה רבין. הנשיא רוצה להיפגש איתך לארוחת צהריים ויעלה בפניך את הרעיון. הוא יודע שיש קשר הדוק בינך לבין ראש הממשלה רבין; והנשיא יבקש ממך שאתה תפנה לרבין ותציע לו שהנשיא יתווך בין ישראל לפלסטינים. מה דעתך?"
אני דווקא חשבתי לא על הקשרים של רבין איתי, אלא על הקשרים שלו עם קרטר. בין השניים האלה עבר בזמנו חתול שחור
אני דווקא חשבתי לא על הקשרים של רבין איתי, אלא על הקשרים שלו עם קרטר. בין השניים האלה עבר בזמנו חתול שחור. 17 שנה קודם לכן, ב-1977, רבין היה ראש ממשלה והגיע לביקור רשמי בארצות הברית. השיחות בינו לבין קרטר לא היו מוצלחות. רבין גילה למקורביו שהוא אינו יכול לסבול את קרטר והתנהגותו. בתום ארוחת הערב הרשמית בבית הלבן, הציע קרטר לרבין לעלות ולהגיד לילה טוב לאיימי, ילדתו בת התשע, לפני שהיא הולכת לישון. אורחי הבית הלבן, מלכים ורוזנים ושועים, התרגלו לכך שעליהם לעלות, בתום הארוחה, להגיד לילה טוב לאיימי ולהשמיע את כל ה"פוציניו מוציניו" המתבקש. אבל כאשר אמר קרטר לרבין: "אתה רוצה לעלות ולהגיד לילה טוב לאיימי?" אמר רבין: "לא".
באולם הושלך הס. רבין אמר לא!
איך הוא עשה כדבר הזה? למה אמר לא? כעבור שנים שאלתי את רביןף והוא ענה: "באתי לוושינגטון לנהל שיחות עם נשיא ארצות הברית על בטחונה וקיומה של ישראל, ולא כדי להגיד לילה טוב לאיזו ילדה". רבין היה איש ישר, בוטה, תוכו כברו, וגינונים חסרי ערך לא היו לרוחו. ההזמנה רק הוסיפה לסלידה העמוקה שרבין רחש כלפי קרטר.
"אז מה דעתך?" קטע ליפשוץ את חוט מחשבותי. "נקבע ארוחת צהריים עם הנשיא?"
"אני אדבר עם רבין. ואז לא יהיה צורך בטלפון בינלאומי כדי שפה באטלנטה ישמעו את שאגות הזעף של רבין נגד קרטר"
אמרתי: "בוב, אני מודה לך מאד על ההזמנה – אבל הרשה לי להגיד לך מה שיקרה. אני אוכל צהריים עם הנשיא, זה יהיה נחמד מאוד. הוא יפנה אליי ויציע שאדבר עם רבין, ואני אדבר עם רבין. ואז לא יהיה צורך בטלפון בינלאומי כדי שפה באטלנטה ישמעו את שאגות הזעף של רבין נגד קרטר. כמובן שהוא יסרב בתוקף לבקשת הנשיא. אז מה ייצא מזה? רבין יכעס על עצם הפניה, קרטר ייעלב עד עמקי נשמתו, וזה ייצור בגלוי דם רע בין השניים".
ליפשוץ וחבריו נראו לי הלומים. הם לא ציפו לשמוע את הדברים האלה.
"מה אתה מציע?" שאל ליפשוץ בסוף.
"אני מציע", אמרתי, "שנמחק את הפגישה שלי אתכם מהפרוטוקול. לא נפגשנו, לא דיברנו, לא הצעת ולא סרבתי, לא היו דברים מעולם".
דברי התקבלו במרירות אך בהשלמה.
"טוב", נאנח ליפשוץ בסוף, שתק רגע ואז הוסיף: "אבל תגיד, למה רבין לא רצה להגיד לילה טוב לאיימי?"
ד"ר מיכאל בר-זוהר הוא היסטוריון וח"כ לשעבר
