במובנים מסוימים, לא היה דבר צפוי יותר מהפצצה שזרקה עידית סילמן ללב הקואליציה, זו שהיא יושבת הראש שלה, צריך להזכיר. ממשלת בנט-לפיד היא ממשלה של 61 חברי כנסת שמוחזקת מהרגע הראשון בתפרים גסים. הסיעה החשובה ביותר בה התחייבה שלא תשב בממשלה בהרכב הזה וראשון המתחייבים היה אחד, נפתלי בנט. מרגע הקמתה הושקעו מאמצים אדירים, שרק טפח מהם נחשף, לגרום לחברי ימינה הנותרים לפרוש ולחסל את הקואליציה. ברוב המקרים, זוהה ח"כ ניר אורבך כחוליה החלשה בקואליציה ואילו עידית סילמן כאופורטוניסטית מוחלטת, כזו שאי אפשר להשיב אל גוש נתניהו. זו הייתה טעות.
אלה האופורטוניסטים שבונים ומפילים ממשלות בישראל, וח"כ יריב לוין – בליכוד מוכנים לתת לו הבוקר פרס נובל עם עיטור המופת במקביל – זיהה זאת היטב. אין טעם להשחית מילים על טיעון החמץ בבתי החולים, הסוס שסילמן רוכבת עליו בדרך לשריון בליכוד והבטחה שתהיה שרת הבריאות. מי ששוחח איתה מספר שהייתה נסערת באמת מנושא החמץ, אבל בהתחשב בכך שביטלה פגישות עם רה"מ ושר הבריאות שנועדו לפתור את העניין - אפשר לתהות האם סילמן באותה מידה לא הייתה מחליטה לנסות להפיל את הקואליציה על תקציבים להתיישבות הצעירה ביהודה ושומרון, על אכיפה בנגב, מחסור בניידות תנועה בגליל המערבי או סדקים בשמירה על שנת שמיטה במועצה האזורית גזר.
צודק מי שיגיד בימין שאין מה להלין על כך: יו"ר המפלגה שלה שבר את הבטחתו לבוחרים ונהיה ראש ממשלה. היא שברה הבטחה ותהיה שרת בריאות (אם ביבי ירצה לקיים, כמובן). בשעות האחרונות בקואליציה מנסים עוד להשיב אותה הביתה, עם מעט מאוד תקוות. מרצ והורוביץ שיגרו מסרי הרגעה למכביר - עוד לפני מכתבה, וגם לאחר מכן.
לראש הממשלה בנט יהיה עכשיו זמן לחשוב. שגיאותיו הפוליטיות ברורות, והראשונה בהן הוא שהתמכר לתפקידו כראש הממשלה "מקצועי". אין כזה דבר בישראל. בין אם קוראים לך אריאל שרון או בנימין נתניהו, עיקר הזמן מוקדש לשימור הכוח והקואליציה. בנט היה צריך קצת פחות שיחות עם נשיא אוקראינה זלנסקי, קצת יותר חנופה לסילמן ובעלה; פחות דיונים אל תוך הלילה על הקרמלין ויותר על כיצד לפנק את חברי ימינה הנתונים במצור קהילתי מתמשך.
פעילי ימין חוגגים מחוץ לביתה של סילמן
(צילום: שאול גולן, מאיר תורג'מן)
נכון, בנט הוביל ביעילות רבה ממשלה שאחראית ליותר רפורמות ושינויים ב-7 חודשים ממה שעשו שתי ממשלות נתניהו האחרונות, אבל זה לא תרם דבר לשרידותה הפוליטית. הוא חשב שהייתה לו עבודה אחת: להיות ראש ממשלה. זו טעות. כדי להיות ראש ממשלה, הייתה לו עבודה אחת: לדאוג ש-5 אנשים, חברי סיעתו, יהיו מאושרים עד כמה שניתן. מחובקים עד ששומעים קנאק. מה הוא עשה? החמיץ ישיבות סיעה, התעלם מסימני האזהרה בנפילת הקואליציה בהצבעות. שוב ושוב הבטיח לשותפיו ובראשם יאיר לפיד שחברי סיעתו נבחרו בראש וראשונה בשל נאמנותם. ובכן, ראינו מה התוצאות.
הקואליציה הנוכחית איבדה את הרוב שלה ולכן, מטבע הדברים, פיזור הכנסת הוא האפשרות הסבירה ביותר. זה יכול לקחת זמן, כל עוד אין עריק נוסף (בליכוד מבטיחים שיש, והוא או הם יפציעו בקרוב מאוד). בנט ניסה בשעות האחרונות לבלום את הסחף, וגם אם הצליח לעצור פרישה נוספת, השעון מתקתק. זה פשוט: או שהוא ימצא איכשהו את זוג/זוגות הידיים שנדרשות כדי שהממשלה תתפקד ותעביר חוקים, או שהאופוזיציה תמצא אותן. אלה גם השעות של הפתרונות היצירתיים: בשעות האחרונות דובר על אפשרות של הסכם תמיכה מבחוץ עם חלקים ברשימה המשותפת; שם אומרים שזה לא יקרה, ואם זה יקרה, בנט יאבד את כל שאר סיעת ימינה. הפציעה גם ספקולציה על מינויו בהסכמה של בני גנץ כראש ממשלה, בתמיכת הליכוד וללא בחירות.
בדרך כלל, במשברים כאלה, העניינים אינם מתכנסים אל היצירתי אלא אל המובן מאליו – וזה, כאמור, פיזור הכנסת. עוד מעט השאלות יהיו טקטיות: לדוגמה, האם חוק פיזור הכנסת יגיע לוועדת החוקה של ח"כ גלעד קריב, שם ייערך קרב פיליבסטר מפואר, או לוועדת הכנסת שעומד בראשה ח"כ ניר אורבך. כך או אחרת, האופוזיציה קרובה מתמיד להשגת בחירות חדשות בספטמבר או נובמבר, 2022.
