מיוחד: הלוחמים שצללו בקישון על הודעת גנץ
(צילום: אסף מגל )
ברגע הראשון נדמה היה שהצהרתו בשבוע שעבר של שר הביטחון בני גנץ, על הכרה באחריות המדינה לטיפול בנפגעי הצלילות בנחל הקישון, מסירה כתם מוסרי היסטורי מתולדות יחסי המדינה עם חיילי השייטת, הילת"ם וההנדסה הימית שחלו בסרטן. אולם בחלוף עוד רגע הרגשתי כי האבן הכבדה המונחת על לבי כבר 22 שנים ממאנת להתדרדר ולהתנפץ לחלקים קטנטנים של זיכרון היסטורי. האומנם זהו סיומה של הפרשה וסוף למאבקם של החולים ובני משפחותיהם? ניסיון העבר הוכיח כי תוצאות צריכות להכות שורשים באדמה ולא לפרוח באוויר כבלונים ססגוניים שהרוח מפזרת לכל עבר עד שיתנפצו על צמרת אחד העצים.
ראשיתה של הפרשה בשנת 2000, בתחקיר של העיתונאים ענת טל שיר וצדוק יחזקאלי ב"ידיעות אחרונות", שבו עלתה טענה לקשר בין האימונים בנחל הקישון המזוהם לבין ריבוי מקרי התחלואה בסרטן בקרב החיילים שצללו בו. קבוצת לוחמים בהובלת יובל תמיר פנתה לבג"ץ בתביעה לחקור את שכיחות מקרי התחלואה, ובעקבות זאת מינה הרמטכ"ל דאז שאול מופז ועדת חקירה בראשות השופט בדימוס מאיר שמגר.
ועדת שמגר הייתה לסלע שעליו נשברה האמונה המוחלטת בצבא, ביושרו ובאחריות המוחלטת של מי ששלחו את החיילים למשימות לדאוג לבריאותם אם לא יחזרו מהן בשלום. דיוני הוועדה ניפצו מיתוסים שלא עמדו עוד במבחן המציאות. בזה אחר זה עלו להעיד לוחמים וכאלה ששלחו אותם לצלילות. הראשונים זכרו הכול, ואילו האחרונים - שכחה מסתורית תקפה אותם.
18 שנים עברו מאז איבדה משפחתנו הפרטית את האיש שכל כך אהבנו. אני מנסה לתמרן את חיי מחוץ לפרשה ולא מצליחה. קולות הלוחמים ומשפחותיהם ממשיכים להגיע אליי
ניתוח עדויותיהם של המפקדים העלה כי רבים מהם לא דיברו אמת. שמגר, לשעבר נשיא העליון, עם ניסיון של עשרות שנים בבתי משפט, היה מאומן בחקירת עדים. דרכו לחשיפת האמת הייתה מלאכת מחשבת מקצועית. בסכין מנתחים חדה ומדויקת הוא שירטט את הגבולות בין המציאות לבין מה שאחדים מהעדים ניסו לצייר.
באפריל 2003 הוגש הדו"ח הסופי של הוועדה, ובו נימק שמגר את קביעתו בדעת מיעוט שלפיה קיים קשר סיבתי, משפטי והגיוני בין הזיהום בקישון לבין הסרטן שפגע במאות חיילים שצללו בו. מופז, שמינה את הוועדה כרמטכ"ל וכיהן באותה עת כשר ביטחון, קיבל החלטה ערכית ומוסרית לאמץ את ממצאי הדו"ח, וקבע שהחיילים שחלו יהיו זכאים לזכויות כדין לפי חוק הנכים.
לכאורה, כאן אמורה הייתה הפרשה להסתיים, לפחות בשאלת ההכרה של המדינה במי שנפגעו ובבני משפחותיהם. אבל המציאות הייתה קודרת וקשה הרבה יותר לצוללים רבים, לבני משפחותיהם וגם עבורי.
גלי הצונאמי של פרשת הקישון לא עצרו במפקדת חיל הים, בעיתונות שסיקרה אותה שלוש שנים רצופות וגם לא בבית התפוצות, שם התכנסה ועדת שמגר. הם התנפצו על אוזניהם ובתודעתם של אזרחים רבים שנחשפו אט אט לפרשה. גל צונאמי פרטי אחד הגיע לביתי. בעלי יואל, ששירת בהנדסה ימית ואימן יחידות צבאיות רבות בקישון, חלה בסרטן אלים ונפטר כשנה לאחר שוועדת שמגר סיימה את עבודתה.
במקביל, מעבר לקבוצת הלוחמים שהוכרה על ידי משרד הביטחון מיד בסיום עבודת הוועדה, החל תהליך סחף מהיר של הקשחת התנאים להכרה. שוב לא הייתה שם קבוצה הנאבקת יחד, אלא לוחמים חולים ובני משפחה של אלה שנפטרו, כל אחד מהם בנפרד נאלץ לעבור מסעות מפרכים בין בתי המשפט עד שתוכר זכאותו או תישלל.
ב-2010 הוקמה על ידי משרד הביטחון "ועדת שני" שקבעה קריטריונים מחמירים עוד יותר להכרה בנפגעים. עו"ד דורית אלימלך, שמייצגת את הלוחמים נפגעי הקישון יחד עם עו"ד סיגל יער, טוענת שהוועדה התנהלה במחשכים ומסקנותיה לא נתמכו בנתונים עדכניים, ולכן בפועל היא הפכה את דו"ח ועדת שמגר לאות מתה.
הליכים משפטיים רבים, כולל עתירות לעליון, נוהלו בעניין חוקיותה של ועדת שני וסביב העובדה הבלתי נתפסת שבין חבריה היו אנשים המייצגים את משרד הביטחון נגד הנפגעים תוך ניגוד עניינים זועק. מאז ועד השבוע שעבר נותרו הלוחמים מחוץ לגדר של ההכרה באחריות המדינה לדאוג להם. חלקם המשיכו להיאבק בבתי המשפט וחלקם ויתרו כדי להתמקד בכוחות אחרונים בהתמודדות עם המחלה. רבים מהם נפרדו מהעולם בידיעה שמדינת ישראל בגדה בהם.
בהחלטתו העקרונית של השר גנץ להחזיר למדינה את האחריות ללוחמים שחלו יש בבחינת עשיית צדק היסטורי והחזרת רוח הערכים שניסח השופט שמגר בכתיבת חוות הדעת בוועדה. אבל החלטות על זכאות לתגמולים לא מתקבלות בכנסת ולא במסיבות עיתונאים. הן נידונות כתיקים אישיים מול קציני התגמולים במשרד הביטחון המעבירים את ההנחיות לפעולה.
הצהרת גנץ בשבוע שעבר
(צילום: אגף דוברות והסברה, משרד הביטחון)
היעדר הנחיות ברורות משאיר את משרד הביטחון בעמדת כוח והתמקחות מול החולה או המשפחה שאיבדה את יקירה וטרם הוכרה כשכולה. הפער בין הכותרות בתקשורת לבין הפרקטיקה הוא לעיתים התהום שאליו נופלות המשפחות; הוא המקום שאליו נקראות עורכות הדין לסייע במאבק עיקש, רווי מתח, הדורש משאבים כספיים ונפשיים שאינם נחלת כל הנפגעים.
גנץ הבטיח שימשיך כשר ביטחון ללוות את התהליך ולוודא שהמסקנות מיושמות בשטח. אולם כל בר דעת החי במדינת ישראל ומכיר את שבריריותה הפוליטית יודע שרק עיגון ההחלטה בדו"ח פעולה ברור ובלתי ניתן לפרשנויות אינטרסנטיות ייקבע את ההצהרה במסד הזכויות שמשרד הביטחון ייתן ללוחמים שנפגעו.
18 שנים עברו מאז איבדה משפחתנו הפרטית את האיש שכל כך אהבנו. אני מנסה לתמרן את חיי מחוץ לפרשה ולא מצליחה. קולות הלוחמים ומשפחותיהם מגיעים אליי ישירות או דרך עמותת נפגעי הקישון המלווה אותם במאבקם. אף שאין בידיי ובתחום עיסוקי כדי לסייע להם בפועל, אני קשובה למצוקתם, כואבת אובדנם של לוחמים שאת חלקם איני מכירה, ועל לבי יושבת אבן כבדה.
פרופ' סמדר בן אשריח"צ מופ"תלפני כמה שנים לקחתי בעזרת מקום עבודתי, מרכז מנדל למנהיגות בנגב, פסק זמן כדי לכנס את הידע שהצטבר לספר "פרשת הקישון: צלול ועכור" (הוצאת הקיבוץ המאוחד ומופת, 2016). אף שהספר אישי בחלקו, בפרקיו שזורים האירועים והעדויות שהם נחלת הכלל. שמגר הלך לעולמו לפני שנתיים וחצי בידיעה שהמאבק לא הסתיים. הוא אמר זאת בפעם האחרונה שראיתיו, כאשר לוחמי השייטת באו להביע את הוקרתם לפועלו. החצוצרות לא הריעו. הפרידה ממנו כבר הייתה קרובה.
"האמת היא בתו של הזמן" (veritas filia temporis), אמר לנו איש מדע שליווה את המאבק. עו"ד אבנר אמוראי, שייצג בפרשה את דייגי הקישון, בחר לאחר אחד ההפסדים הצורבים לצטט את ניטשה: "על הר האמת אתה אף פעם לא מטפס לשווא. או שתגיע לנקודה גבוהה יותר היום, או שתאמן את עצמך להגיע גבוה יותר מחר". העין שלנו צריכה להמשיך ולהיות פקוחה אל יום המחר, דרוכים ליישום הכותרות הגדולות למעשים, ליום שנדע שהיינו לחברה המקדשת את רוח צה"ל, ערבות הדדית ומחויבות לסייע למי שנפגע.
- פרופ' סמדר בן אשר היא מרצה בכירה במכללת אחווה וחברת סגל מרכז מנדל בנגב. מחברת הספר "פרשת הקישון: צלול ועכור"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
