אחרי כל השנים שעברתי, הנטייה הטבעית היא לנסות להתמקד בשיקום חיי. כך ניסינו לעשות, רעייתי אסתר ואני, במשך שנת החסד שניתנה לנו לחיות כאן יחד וכך אני מנסה לעשות כעת, לאחר שאיבדתי אותה. אבל הידיעה הברורה לאיזה אסון אנו מובילים את עצמנו, מראות החודשים האחרונים, ובמיוחד הטבח באלעד אינם עוזבים אותי. אני פשוט לא יכול לשתוק יותר.
במשך עשרות שנים הייתה זו אסתר שהלכה בשמי להיות עם משפחות חללי צה"ל ונרצחי הטרור בשעתן הקשה. אני לא מבין איך היא הייתה מסוגלת לעמוד בזה. מאז פטירתה אני מנסה להמשיך את דרכה גם בכך, אבל מראה פניהן של המשפחות שעולמן חרב עליהן לא עוזב אותי ומגע היד הרועדת מהחיבוק בהלוויה ממשיך לצרוב את גופי ונשמתי – במיוחד כי כמותן וכמו כולנו, אני לא יכול לברוח מהידיעה שמדובר בקורבן שניתן היה למנוע.
במשך 30 השנים שבהן חייתי בכלא, חייתי בפחד ובדאגה מתמידים לחיי. הייתי צריך להיות דרוך בכל רגע, לא יכולתי לישון בלילה מחשש שמישהו ייכנס לחדרי וידקור למוות אותי או את שותפי לחדר. הייתי צריך תמיד לשאת סכין ולהיות מוכן להשתמש בו ללא היסוס. שוב ושוב נאלצתי להיות עד למקרי מוות נוראיים של אנשים אחרים ושל חברים שלי בפרט, שהתרחשו ללא אזהרה מוקדמת. בכלא, הדבר הקשה ביותר הייתה העובדה שמי שהיו אחראים להגן עלינו היו מפוחדים לחלוטין מהאסירים האלימים, והכילו את ההתנהגות שלהם עד כמה שרק יכלו.
בפשטות, הרשויות בכלא רצו "שלום בכל מחיר", גם אם המשמעות הייתה שאנשים חפים מפשע נרצחו ללא השלכות רציניות כלפי אלה שתקפו אותם. לא יכולנו לסמוך על השומרים שיגנו עלינו מכיוון שהם חששו שאסיר אלים שייפצע על ידם יגרור אותם לבית המשפט. מהר מאוד למדתי שאין לנו את הזכות להגנה עצמית בשום מצב. אנשים לא מסוגלים להאמין לי כשאני מספר להם כיצד מי מאיתנו שניסה להגן על עצמו מתקיפה, נענש בחומרה על מנת שיהיה ברור שהוא לא טוב יותר מזה שתקף אותו. זה היה טירוף מוחלט.
העברתי 30 שנה בכלא בתקווה ובתפילה שאבוא הביתה למדינה שיודעת כיצד להגן על אזרחיה. האם טעיתי? לצערי אני לחלוטין מרגיש כך
התפללתי והאמנתי שכשאזכה יום אחד להגיע הביתה, לא אצטרך לחיות בצורה כזו. לצערי הרב טעיתי. למעשה, לנוכח מה שראיתי בשנה החולפת, זה אפילו חמור יותר כעת, משום שהפעם לא מדובר באדם אחד או שניים שנהרגים באופן אקראי, אלא באומה שלמה שחיה באימה מפני צבא של אנטישמים צמאי דם שהרשויות מפחדות "להתסיס". חייתי כבר בסרט הזה, וזה אף פעם לא הסתיים טוב.
בכלא היו לי חבר טוב אחד או שניים שהשגיחו עליי ואני השגחתי עליהם. חייתי תחת השגחת השם וניסיתי לזכור לא לפחד מאף אחד מלבדו, ולתקוף ראשון. כאן, באופן בלתי נתפס, אני חי במדינה שנעה בין פחד מוות להכחשה.
תפיסת המחבלים מהפיגוע באלעד סגן מיכל רצון
(צילום: משי בן עמי)
אנו כולנו סובלים מאותה תפישה של אליטה פוליטית, תקשורתית, צבאית ומשפטית, שמגלה יכולת הכלה אינסופית לסבל של אזרחיה תוך שיתוף פעולה ורמיזה כאילו אנחנו אחראים בדרך כלשהי לכל האלימות שמופנית נגדנו. עם מערכת שמתעקשת להכריח את החיילים שלנו לנהל מערכה צבאית בכלים המיועדים להתעסקות עם עבריינים פליליים; עם יועצים משפטיים ובית משפט שנכנסים לתווך שבין קנה הטנק למטרה; ותוך מחויבות חד צדדית לקודים אתיים מנותקים שאויבינו בזים ומתפקעים מצחוק לראות כיצד דבקותנו בהם מונעת מאיתנו להכריע את רוצחי נשינו וילדינו.
אני רואה את פניהם של המחבלים שנתפסו לאחר שביצעו את הטבח באלעד ורואה היטב שהם לא מפחדים מהכלא - הם יודעים שמחכים להם שם תנאים משודרגים פי כמה וכמה ממה שמקבל כל אסיר פלילי, משכורת עתק מהרשות הפלסטינית כהוקרה על מעשי הרצח שביצעו, ועוד עוד.
אני יודע היטב איך נראה בית סוהר שמיועד להוציא מהאסיר את הרצון לחיות, אבל כאן תנאי הכליאה של הרוצחים המתועבים רק מעודדים את המחבלים הבאים להצטרף למועדון. איך אפשר לתת למצב הזוי כזה להימשך אפילו עוד רגע אחד?
אני עייף מזה. עייפתי מלראות את מי שאמורים להנהיג אותנו, לוקחים את הדגל שלנו, מוחקים ממנו את הכחול ומשאירים אותו כדגל לבן של כניעה.
אני מחכה למישהו, למנהיג. מנהיג יהודי אמיתי, שיצעד קדימה וישיב את הפסים הכחולים והמגן דוד אל הדגל שלנו.
אני מחכה למנהיג שיכניס פחד מהשם בליבם של שונאינו.
אני מחכה למנהיג שיפעל בלי לחשוש ממה שכל אחד אחר מחוץ למדינתנו חושב. תהיה זאת ארה"ב, האיחוד האירופי, האו"ם, או כל אחד אחר שחושב שיש לו את הזכות לומר לנו איך לחיות וכיצד להגן על עצמנו.
אנחנו יודעים למה אנחנו כאן. השם נתן לנו את הארץ הזו. לא האימפריה הבריטית, חבר הלאומים, וושינגטון או האו"ם. אך למרות העובדה הזו, זה עצוב להבין שהמשימה הקדושה שלנו להקים מחדש את ביתו הלאומי של העם היהודי בפעם השלישית, אינה אפילו בחצי הדרך. וזאת בשל הפחד והחרדה שלנו, לא בגלל פעולותיהם של אויבינו.
עדיין לא השבנו אלינו את ארצנו, את הביטחון העצמי שלנו ואת העצמאות שלנו באופן שאליו אנו מחויבים לאחר 2000 שנות פוגרומים, מסעות צלב, אינקוויזיציות וניסיונות חוזרים ונשנים להשמיד את עמנו.
העברתי 30 שנה בכלא בתקווה ובתפילה שאבוא הביתה למדינה שיודעת כיצד להגן על אזרחיה. האם טעיתי? לצערי אני לחלוטין מרגיש כך.
אני רואה פעם אחר פעם כיצד אחיי ואחיותיי נאלצים להגן על עצמם ועל הסובבים אותם, לא רק מהאויב אלא מהממשלות שלנו שמפחדות מדי כדי לעשות את מה שנדרש כדי למגר את איום הטרור. מצב העניינים הזה הוא לחלוטין בלתי ניתן להשלמה.
אנו חייבים להיפטר מהמנטליות הגלותית שמעדיפה את הצורך "להבין" את אויבינו, על פני ביטחונם של בני עמנו. אנחנו פשוט לא יכולים לחשוב כמו המרגלים שהשליכו על אחרים את מה שהם חשו כלפי עצמם – "ונהי בעינינו כחגבים". אני אינני חגב וגם אחיי ואחיותיי בארץ הזו אינם חגבים.
אנו צאצאיהם של לוחמים גאים ואצילים שחששו רק מהקדוש ברוך הוא ומעולם לא היססו להגן על ארצנו מפני כמה מהאימפריות הגדולות ביותר שהעולם ראה אי פעם. במשך שנים רבות המנהיגים שלנו ניסו ללא הרף לגרום לנו לשכוח את העובדה הזו לטובת אימוץ תפישה ליברלית ופוסט-מודרנית יותר, שבה אנו "חולקים" את אדמתנו עם אלה המבקשים בגלוי להשמיד אותנו. די. אנו חייבים לדחות את התבוסתנות הצינית הזו לפני שהיא הורגת אותנו.
זה הזמן להשיב לעצמנו את הכבוד העצמי האישי והקולקטיבי שלנו. הגיע הזמן שהאומה שלנו תדרוש שלמנהיגים שלנו יהיה אכפת מאיתנו יותר מאשר מאדונים זרים. הגיע הזמן שהנציגים שלנו יפעלו ברצינות בכדי להביס את אותם ארגונים ומדינות שפועלים על מנת לחסל אותנו. לכל הפחות, אנו רוצים שהפיקוד העליון של הצבא יתעורר ויפסיק להעמיד פנים ש"לנהל את הסכסוך" זו דוקטרינה אסטרטגית שניתן לקבל. זו לא. זה סוג של "פיוס" שמגן על האויבים שלנו, תוך שהוא גורם לנו להיראות חלשים וטיפשים.
אני יודע שאנו יכולים לבצע את השינויים החיוניים האלה. אם אנחנו באמת רוצים להיות מדינה עצמאית – אין לנו שום ברירה אחרת. אנחנו חייבים לראות את המטרות הללו כמחויבות קדושה שלנו לא רק כלפי עצמנו אלא גם כלפי הדורות הבאים שלנו. מי יתן והקדוש ברוך הוא יעניק לנו את החוכמה והכוח לעשות זאת.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
