יותר מאלף איש הגיעו בצהריים (שישי) לבית העלמין הצבאי "אושה" בקריית אתא, ללוות בדרכו האחרונה את לוחם השריון סמל-ראשון נועם דואק (20) מקריית מוצקין, שנהרג אתמול ברצועת עזה. במקביל, בבית העלמין בסוסיא שבדרום הר חברון, אלפים ליוו למנוחות את סמל-ראשון מוטי רווה (37) מהיישוב שני, לוחם מפעיל צמ"ה שנפל גם הוא בקרב בדרום הרצועה.
הלווייתו של סמ"ר נועם דואק ז''ל
(צילום: שרון צור)
"גם כשנפצעת - לא היית מוכן לעזוב את חבריך"
ארונו של נועם, עטוף בדגל הלאום, נישא על כתפי שישה מחבריו, גם הם בדרגת סמ"ר, כשמאחור צעדו בני המשפחה, בהם ההורים אוסנת ושלי והאחים דור ורז, שהתקשו לעכל שמדובר בפרידה אחרונה. לפי החשד שנבדק בצה"ל, סמ"ר דואק מת לאחר שישן בחדר בקרבת גנרטור פועל, ובצבא בודקים אם נסיבות המוות הן הרעלת גזים.
סגן-אלוף אליעזר אברמוביץ, מנהל הלחימה בחטיבה 401, עוצבת הברזל, נפרד מנועם בשם צה"ל: "נועם, אני עומד כאן יחד עם משפחתך, יקיריך וחבריך, המומים וכואבים את נפילתך. פרידה שעדיין לא נקלטת. היית מהראשונים שנכנסו לתמרון הקרקעי בעזה, נפגעת בכתף והיית בתקופת החלמה של כמה חודשים. רצית לחזור ולהצטרף לחבריך בפלוגה. בחודש אפריל חזרת להילחם בגזרת הלחימה שבדרום רצועת עזה. למרות שיכולת להימנע מכך, בחרת לעשות עוד מתוך שליחות וערכים עמוקים של רעות ומסירות".
אוסנת, אמו של נועם, נפרדה מבנה: "נועם, ילד אהוב שלנו, איך אפשר להגיד מילות פרידה למישהו שלא נפרדים ממנו. היום אני עומדת פה ומדברת אליך בפעם האחרונה. אני זוכרת את היום שבו נולדת. תינוק שהביא אור ושמחה לחיינו. ועד היום תמיד היית האור של הבית. גם כשנפצעת בכתף בעזה, לא היית מוכן להוריד פרופיל ולעזוב את חבריך לחיל השריון. ביום שחזרת אליהם אחרי הפציעה, היית מאושר. תמיד כשדיברת על השירות הצבאי ראיתי בעיניים שלך רק את הגאווה והנחישות. ידעת את החשיבות של מה שאתה עושה ושאתה חלק ממשהו גדול".
האם הוסיפה: "כל כך דאגנו לך. אתה תמיד הרגעת אותנו בחיוך שלך ואמרת שהכול יהיה בסדר. אבא לא היה רגוע כל עוד אתה בעזה. אבא לא הסכים שחברים שלו יבואו אלינו הביתה בלי לחייג, על מנת שלא ידפקו בדלת". האם חתמה את דברי הפרידה: "אנחנו מתגעגעים אליך. החדר שלך ריק והלב שלנו כואב. אני מקווה שאתה יודע כמה אנחנו גאים בך וכמה אנחנו אוהבים אותך. ילד שלנו, תנוח על משכבך בשלום. אנחנו נמשיך לחיות עם הזיכרונות היפים שיצרנו יחד. נזכור אותך תמיד".
דור, אחיו של נועם, נפרד: "נועם אחי הגיבור. אתמול הגיע המפקד שלך וסיפר כי פעלתם ברפיח במשך יומיים ברציפות ללא מנוחה כלל, במטרה לאתר ולחסל מחבלים ארורים. פעולה שהתבצעה בשיתוף השריון וסיירת גבעתי. חזרתם ליחידה בשעות הקטנות של הבוקר, עייפים, מותשים אך גאים בהצלחתכם למנוחה קצרה".
הוא הוסיף: "אחי הצעיר והגיבור. איך אפשר להסביר איזה אח מושלם היית. אני מאחל לעצמי שיהיה לי ילד מקסים ועם שמחת חיים כמוך, שיהיה לו את הלב הענק שלך. היית החבר הכי טוב שלי. אלוהים יודע שהוא קיבל מלאך. אני מקווה שעכשיו אתה שומר מלמעלה על אמא, אבא, על רז ועליי. אומרים שאלוהים לוקח את הטובים ביותר ורק אלוהים יודע איך פחדתי מהרגע הזה. תודה על כל מה שהיית עבורי. מקווה שהייתי אח טוב לפחות כמעט כמוך". ההלוויה הסתיימה בהנחת זרי פרחים על חלקת הקבר הטריה ובשלושה מטחי כבוד. סמ"ר נועם דואק הותיר אחריו הורים ושני אחים.
"נלחמת להתגייס ונלחמת על הארץ"
אלפים, בהם קרובים ובני משפחה, ליוו למנוחות את סמ"ר (במיל') מוטי רווה (37) מהיישוב שני, לוחם מפעיל צמ"ה בחטיבת גבעתי, שנפל בדרום הרצועה. רווה גדל כחרדי ולא שירת בצבא. במלחמה הוא ביקש להתגייס, עשה טירונות חרדים ובהתחלה שירת בהגנה מרחבית. הוא ביקש להיות בחזית ועקב עבודתו בבנייה היה לו רישיון נהיגה לכלים כבדים - והוא גויס כנהג D9. סמ"ר רווה הותיר אחריו אישה ושתי בנות פעוטות.
רעייתו מיכל ספדה לו: "איך אפשר לסכם עולם ומלאו בכמה שורות? אהוב שלי, איש אדמה פשוט, חזק ואמיץ. נלחמת על הארץ הזאת, נלחמת להתגייס מאז שהכרנו, וכשהגיעה ההזדמנות נלחמת בשיניים עד שהצלחת". היא הוסיפה ונפרדה ממנו: "הדרך הייתה ארוכה אבל צלחת אותה בזכות האיש שהיית, בזכות השורשים שנטעת. ידעת מה אתה רוצה, כיוונת חזק והגעת. תמיד חיזקת אותי. בכל פעם שהלכת לקרב שמרת עלינו משם. תודה על הרגעים הטובים".
אלפים בהלווייתו של סמ"ר מוטי רווה ז"ל
(צילום: מועצה אזורית הר חברון)
חברו הקרוב של מוטי, בצלאל טליה, כתב לו: "לילה קשה אחי היקר. כמה עשית בשביל לתת הכול למען המדינה שכל כך אהבת ובנית, כמה יישבת את ארץ ישראל. ב-7 באוקטובר התקשרתי אליך שתבוא לשמור על המשפחה שלי בזמן שנסענו להלחם בעוטף. ידעתי שאתה תשמור עליהם".
הוא המשיך: "עברת ילדות מאתגרת ויצא שלא התגייסת, אבל רצית תמיד להתגייס. במהלך המלחמה הצלחת אחרי המון מאמץ ועבודה קשה להתגייס לצה"ל, הגעת אליי לחפ"ק והיינו יחד עד השחרור. אחרי השחרור חיפשת איפה אתה עוד יכול לתרום ועברת להיות מפעיל D9 ברפיח, בחטיבת גבעתי. לא ויתרת לעצמך ובחרת לקחת את כל הכישורים שלך בתור מי שבנה בארץ ישראל, ולהשתמש בהם לטובת המלחמה. כשחזרת הביתה באפטרים המשכת לבנות בארץ. כל כך הרבה זמן שאני מכיר אותך ותמיד היית שם בשבילי, מהמוות של אבא למוות של אמא. תמסור לכולם למעלה דרישת שלום. את המחסור שלך אי-אפשר למלא. אוהב אותך, אתה תחסר מוטי רווה הי"ד. מילד חרדי ללוחם בחוד של צה"ל".
אחותו של מוטי, יעל, ספדה לו: "ילד יקר ואהוב. אח שלי יחיד שלי. מחמד עיניי, החבר הטוב שלי. אני רוצה להגיד לך תודה שבחרת להיות אח שלי ולהיות לצידי. לאורך כל הדרך עברנו כברת דרך והתגברנו על המכשולים".
בתחילת המלחמה, רעייתו מיכל שלחה לאנשי גדוד "נצח יהודה" מכתב ובו בקשה לעזור לו להתגייס, למרות שלא גויס בעבר ולמרות הפרופיל הרפואי הנמוך.
כך היא כתבה: "בהמשך לשיחתנו עם הרב, אשמח קצת לתת לך רקע על בעלי ועל החשיבות שלו להתגייס ולהיות חלק מהמלחמה על הבית. בעלי מוטי נולד וגדל בבני ברק, כיודע שם לא הכווינו אותו לגיוס. למרות שהיה נחוש, בשלב המיונים התגלתה בעיה רפואית שדרשה ניתוח, כל תהליך האבחון, הניתוח וההחלמה היה במקביל לתקופת הגיוס.
"על סמך זה לא גויס וקיבל פרופיל נמוך. בבקשה תעשה כל מה שאתה יכול כדי שיוכל להתגייס ולהשלים את חובתו למען עם ישראל - מלחמה על הבית".
