שירי שלי,
כל כך קיוויתי שביום מן הימים יֵצא לנו להיפגש. בפנטזיות שרקמתי ופרמתי על בסיס יומיומי אני נבחרת לראיין אותך ל"ידיעות אחרונות" ו־ynet, או שאת בוחרת דווקא בי מכל העיתונאים (בזכות "איפה העוגה" שאת שרה עם אריאל באחד הסרטונים המשפחתיים), וסוף-סוף אנחנו מתיישבות בבית קפה. בדמיון שלי ראיתי אותך עם משקפי שמש, למרות שאנחנו יושבות בצל, מפני שאחרי המנהרות החשוכות לוקח זמן להתרגל לאור יום. ודמיינתי אותך מחייכת. ודמיינתי שהחיוך לא נמחה משפתייך גם כשאני אוזרת אומץ ומציגה לך את השאלה ההזויה שרודפת כל אמא או סבתא ישראלית: שני הג'ינג'ים שלך, אריאל וכפיר, היו על צווארך כמו ריחיים, סוג של עול שקשה לעמוד בו בתנאים הבלתי אנושיים של השבי - או ששני הג'ינג'ים שלך, כפיר ואריאל, הם אלה שנתנו לך את הכוח לשרוד?
בקובץ חלומות אחר דמיינתי שאני מזמינה אותך ואת ירדן ואת שני הג'ינג'ים־אש אלינו הביתה. זה בית של מלא נכדים, לא חסרים צעצועים. ונעמיד ביחד סיר של מרק ירקות לצהריים (חשבתי על מרק בטטה, את בטח מבינה למה), ולא נחליף שום מידע על השבי, המילה עזה אפילו לא תצא לנו מהפה, אבל כשנאכיל את הילדים והנכדים נדע שהם הכוח היחיד שנותר לנו. הכוח האמיתי.
ברור שגם לפני 7 באוקטובר הייתי סבתא על גלגלים, לא תנום ולא תישן, אבל מאז השבת הארורה ההיא נסחפתי לגמרי. הנכדים הפכו לסם החיים שלי. כי בשבת ההיא למדתי מהי שואה בגרסת כחול־לבן. ומאז, כל הגלגול הקודם של חיי נראה לי חסר משמעות ותפל. אולי אף מיותר. כמעט מדי בוקר אני רובצת במיטה, בוהה בתקרה ולא מסוגלת להתניע. והראש שלי קודח בשאלות שפעם אפילו לא היה לי זמן לחשוב אותן כמו מה הטעם בחיי, בשביל מה אני פוקחת את העיניים בבוקר, למה אני רוצה להמשיך לחיות.
למזלי, זה שנושא בתואר בעלי כבר מכיר אותי. הוא שואל כבדרך אגב "את מי את אוספת היום?", ואז... זה לא קסם שמתחולל תוך דקה, אבל לאט-לאט חוזר לי הצבע ללחיים. כי הילדים והנכדים הם המשכיות החיים, למרות ועל אף. מפני שהם התקווה שלנו למחר יותר מואר.
בדמיוני, כשתהיו בביתי, אכיר לך את אחד מנכדיי, בן גילו של כפיר. כשהקטן שלי נעמד שאלתי את עצמי אם לקטן שלך יש במה להיאחז. ובכל פעם שנכדתי איבדה את המוצץ באמצע הלילה, תהיתי אם הספקת לקחת חיתולים ומוצץ לפני ש...
"עוד קצת, שירי", אני לוחשת אלייך. בדמיון כמובן. "בניגוד לרצונך, ובנסיבות מזעזעות, הפכת לסמל של המלחמה, של אמא לביאה שבני הבליעל מכסים אותה בבד כדי להסתיר את שני הגוזלים שבחיקה. את חייבת לצאת מעזה בשלום, אסור לך לאכזב".
אבל ה"חוששים ומודאגים" מכבה אותי.
את השאלות האחרות לא אפרט. אני עדיין מקווה שניפגש ביום מן הימים. ואני מחכה לנס.
