השיירות בדרך אל הקרב, עמודי העשן והאש, והתפילות של הלוחמים לשקט ושלום. מדינת ישראל כולה התגייסה במלחמת ששת הימים – מי בחפירת השוחות בבית ומי בשדה הקרב. אנשים התייצבו חדורי מוטיבציה עם מצלמות ותיעדו את הרגעים ההיסטוריים.
55 שנה אחרי המלחמה ששינתה את המדינה, אספו תחקירני MyHeritage את התמונות שהעלו משתמשי החברה לאילנות היוחסין שלהם, הוסיפו להם קצת צבע, ושמעו מהם על החוויות שלהם מהמלחמה.
בדרך אל התעלה
"בבוקר 5 ביוני 1967 התעוררתי עם זריחת השמש ליד היישוב כרם שלום, שם הוצבנו, בסמוך לגבול מצרים. יצאתי משק השינה, נעלתי נעליים ועליתי לרכב. מסביב, במחפורות, רוב החיילים עדיין ישנו. 2-3 חיילים עמדו בצד עטופים בטלית ותפילין והתפללו שחרית. לא היה למה למהר. בשעה 08:00 בבוקר, פתאום, ללא כל התראה מוקדמת, פרצה קריאה נרגשת ממכשיר הקשר: 'סדין אדום', 'סדין אדום'".
מספר שבועות קודם לכן נקרא יעקב צור להתייצב ביחידה. "נשלחנו לחנות במסתור של יער בן שמן. נאמר שעלינו להיות קרובים לשדה התעופה בלוד, כי אם תפרוץ מלחמה החטיבה מתוכננת לצנוח בצפון סיני. אבל הימים התגלגלו, המצב הלך והחמיר וכלום לא קרה. בתחילת יוני קיבלנו פקודה לנוע לדרום רצועת עזה. היה לנו ברור שעומדת לפרוץ מלחמה, אבל מתי? ישבנו וחיכינו למילת הקוד".
"יום המלחמה הראשון הסתיים בדיווח שהיעד העיקרי, צומת רפיח, נכבש. קיבלנו הוראה לנוע לשם במהלך הלילה. כשהאיר היום ראיתי סביבי מראה קשה. זחל"מים פגועים והרוסים, שעדיין מעלים עשן, ובהם חללים שטרם פונו וצוותי רפואה שמטפלים בפצועים".
"ביום השלישי קיבלנו פקודה למהר ולחזור לשטח סיני, ולחבור לחטיבות השריון של האוגדה. פתחנו במסע מזורז מערבה, הטור של החטיבה התפרש והתפזר לאורך הציר, כשמשני צדדיו כלי רכב, טנקים ונגמ"שים פגועים ושרופים, חלקם עדיין בוערים. רובם מצריים, אך גם שלנו. מדי פעם קפצו מול הדיונות מולנו חבורות של חיילים מבוהלים, השליכו את נשקם והרימו ידיים".
"התמונה הזו צולמה במהלך ההתקדמות מערבה על ידי אחד החיילים שלי, כשאני הייתי לידו. היינו בדרך בין אל-עריש אל תעלת סואץ. לפנינו רכב של הגדוד ובאופק טנקים עולים באש וצריח טנק שהתפוצץ".
הקרבות בסיני
בזמן שפרצה מלחמת ששת הימים היה אבי ברהום חייל סדיר בצה"ל. "הייתי בגדוד שריון שהורכב מיוצאי בית הספר לשריון, בפיקודו של נטק'ה ניר. עם פרוץ הלחימה נענו מאזור הכינוס לאזור הגבול המצרי. המוצב הקיצוני של אום-כתף נקרא 'אוקלנד'. הגדוד התנפץ על המוצב הזה, מ"פ נהרג ושני נפצע, ועוד מספר קצינים נהרגו".
"מי שלקח את הפיקוד היה הסמג"ד יצחק בן שוהם, שנהרג מאוחר יותר במלחמת יום הכיפורים. הוא ארגן את הכוח מחדש והגדוד כבש את המוצב המצרי. התמונה הזו, של החיילים המצרים שנפלו בשבי, צולמה זמן קצר לאחר כיבוש המתחם".
"משם המשכו דרומה עד לנח"ל בסיני, כל הדרך הייתה זרימה של כוחות ישראליים כמעט בלי שום התנגדות. מאותו הרגע הצבא המצרי החל בנסיגה".
השיירה ברמת הגולן והתפילה בכותל
כשפרצה מלחמת ששת הימים, ישראל היה בכלל באנגליה. "כשהחלה הכוננות בארץ היה לי ברור שאם תפרוץ מלחמה אני ארצה לחזור ולתרום את חלקי, וכך היה ברור גם לצעירים ישראלים נוספים ששהו כמוני באירופה".
"עם פרוץ המלחמה פעלתי למצוא דרך לחזור מיד לארץ, אבל זה לא היה פשוט בכלל. המטוסים היו מלאים עד אפס מקום במתנדבים ומתנדבות מחו"ל. בדרך לא דרך מצאתי לבסוף כרטיס טיסה לישראל, וביום השלישי למלחמה חברתי לחטיבה שלי באזור צפת, ומשם עלינו לרמת הגולן".
"ביום האחרון למלחמה, בגמר כיבוש רמת הגולן, נסענו דרך בקעת הירדן ויריחו אל הכותל המערבי. במקביל להגעתנו, עבדו במקום הבולדוזרים על פינוי שכונת המוגרבים הצמודה לכותל".
חופרי השוחות
"במהלך תקופת ההמתנה התבקשנו לחפור שוחות מחשש להפצצות האויב", סיפר דני ויטרבו, שבזמן המלחמה היה ילד שגר עם משפחתו בקיבוץ גבעת ברנר. "באותם ימים לא היו ממ"דים ומקלטים לא היו נגישים לכולם".
"עשו לנו תרגולות לקראת המלחמה. הורו לנו לחפור שוחות, ולימדו אותנו איך להשתטח בשוחה ואיך לכסות את הראש. השוחה הזאת נחפרה מתחת לחדר ההורים שלי בשיכון הוותיקים, אני נמצא בתמונה יחד עם חברת הקיבוץ תרצה ארסטר, שהייתה גדולה ממני בשלוש שנים".
"הקיבוץ לא הופגז במלחמה. אני זוכר ששמענו מרחוק את תותחי הלגיון הירדני, ובילינו לילה אחד במקלט, אבל כעבור יממה אפשרו לנו לצאת מהמקלט ולא חזרנו אליו".
להניף את הדגל בגדות התעלה
"השבועות שקדמו למלחמה היו מאוד מתוחים. בארץ שרר מיתון וכולם חששו מהמלחמה שבפתח ומגורל המדינה. במשך שלושה שבועות היינו בכוננות, בהתחלה בצריפין ואז הועברנו לאזור אשקלון והוצבנו ליד חוף היום".
בבוקר 5 ביוני 1967 שמעו עמיקם ליפשיץ וחבריו את מטוסי חיל האוויר חולפים מעליהם, הלוך ושוב, והבינו שהמלחמה החלה. "אני לא באמת הרגשתי את המלחמה, בחלוף שישה ימים אמרנו לנו שזהו, הסתיימה המלחמה וחוזרים הביתה. בתוך שישה ימים הוכרעו צבאות גדולים וחזקים בהרבה מאיתנו, אלה ניסים ונפלאות. לא פחות".
14 צפייה בגלריה
עמיקם (עומד) ליד הדגל המתנופף בגדות תעלת סואץ
(צילום: עמיקם ליפשיץ, עיבוד וצביעה: MyHeritage)
חודש לאחר מכן גויס עמיקם לשירות מילואים והוצב ליד תעלת סואץ, אז חזה בתוצאות המלחמה. "היה מדהים למדי להיווכח במו עיני שכבשנו את כל סיני, עד לתעלה. להניף דגל ישראל על גדות תעלת סואץ זה בהחלט מרגש, כולנו התרגשנו".
"מלחמה היא דבר לא נעים בכלל, וגם לאחר שהיא נגמרת נותרים מראות קשים בשטח כמו חלקי גופות או מדי צבא מצריים קרועים ומוכתמים בדם. הבדואים שפגשנו לאורך הדרך, ברחבי סיני, הגיבו בפחד למראה חיילים ישראלים. המלחמה הותירה רושם חזק והרבה יראה כלפי הצבא הישראלי".
טיולים מאורגנים באתרים המשוחררים
שנה אחרי מלחמת ששת הימים, ערך צה"ל לאנשי הקבע ומשפחותיהם טיולים מאורגנים בשטחים שנכבשו ושוחררו במהלך הקרבות. בין אותם המטיילים היו גם פליקס (אבנר) ויעל דביר, הוריו של ניר דביר.
פליקס היה הצוללן ה-77 שהוסמך בצה"ל, ולפני פרוץ מלחמת ששת הימים הוא נשלח לאנגליה כדי ללוות את הצוללת החדשה אח"י דולפין בהפלגתה ארצה. בשל הסודיות הגדולה הוא אמר למשפחתו שהוא נשלח להביא צוללת חדשה אחרת – אח"י דקר. "כשנודע שדקר נעלמה אמי ומשפחתי חשבו שאבא שלי נעלם במצולות הים".
"מאוחר יותר הסתבר לנו שאבא שלי, שהיה האלחוטן של דולפין, היה האדם האחרון שהיה בקשר עם הצוללת דקר לפני שטבעה. תפקידו היה ליצור קשר בכל שמונה שעות עם האלחוטן של דקר כדי לוודא שהכל תקין, ולהעביר את הדיווח לארץ. באחת הפעמים הוא ניסה ליצור קשר והם לא ענו – וכך הבינו שאח"י דקר נעלמה".
"חזרנו לארץ אבותינו"
כשפרצה מלחמת ששת הימים, נעמי רובין הייתה נערה בת 15, תלמידה בכיתה ט' בבני ברק. "לפני שנקרא להתגייס אבי דאג להביא לחצרנו פיגומים לתמיכה, ובעזרתם אחי הגדול כיסה את השוחה. בפנים סידרנו לעצמנו 'ספסל', מעין מדרגה שנוצרה באמצעות חפירה באדמה. השכנים נכנסו גם הם לשוחתנו, בהם ניצולי שואה שהגיעו עם תיק מלא בחפצים שלהם".
"התמונה הזו צולמה אחרי מלחמת ששת הימים, והיא מזכרת מטיול משפחתי שלווה בתחושת התרוממות רוח והתרגשות רבה – הנה חוזרים לארץ אבותינו. ראשית ביקרנו בכותל בירושלים ולאחר מכן בחברון. בצדי הדרך המתינו התושבים לתיירים הישראלים עם אטרקציות של רכיבה על גמלים ומכירת מזכרות. אני זוכרת שהייתה סקרנות משני הצדדים".
