מתברר שאנחנו לא לוחמים. שלושה חודשים של מלחמה. שלושה חודשים מאז אותה שבת שבה קפצנו כדי להילחם על הבית. שלושה חודשים של הפרות סדר, ניסיונות חדירה ליישובים, של ירי עלינו ועל המשפחות שמאחורינו. ומעל הכול - שלושה חודשים של דריכות חדה, של ציפייה שוחקת, של תחושת סערה מתקרבת. אבל – מתברר שאנחנו, אנשי ההגנה המרחבית (הגמ"ר), מילואימניקים שהוקפצו לשמור על היישובים ביהודה ושומרון שהתרוקנו מגברים וכיתות כוננות, מתברר שלא ניחשב לוחמים בכל הקשור למעטפת, ההכרה והמענקים שנקבל.
אין ספור שעות בעמדות. סיורים רכובים מול כפרים פלסטיניים עוינים. סריקות רגליות בשעות שבהן האפלה עוטפת אותך וערפילים קפואים זורמים במורד הגבעות. הלב מזנק עם כל רשרוש בתוך החושך. הווסט שובר את הגב, הקסדה מזמן הפכה חלק ממך. הנשק צמוד אליך והאצבעות מכירות כבר כל שריטה בו, כל עקמומיות זעירה בברזל השחור. וזה מוזר, כי אנחנו לא לוחמים.
יש בינינו צנחנים ולוחמי דובדבן, יוצאי עוקץ וגולני, אנשי שייטת ושלדג. ראינו קרב ומלחמה. בצוק איתן נלחמנו בחולות עזה, ב-2006 הסתערנו על הרי הטרשים של לבנון. באינתיפאדה השנייה לחמנו בסמטאות ג'נין ושכם. איבדנו חברים, נפצענו וחזרנו לקרב. דבר משונה ממש, כי אנחנו לא לוחמים.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• תקראו למלחמה הזאת בשמה
• עבור הסטודנט הערבי השנה תחל בפחד
• מה עושים כשלכאורה אין לו תחליף
• איך יודעים מה רוצים הפלסטינים
ב-7 באוקטובר עלינו על מדים, חיבקנו את הילדים והתגייסנו כדי לשמור על הבית. עינינו מופנות למעוזי חמאס של חברון וסעיר, לבירת הפתח ברמאללה ולכנופיות המופקרות השולטות בשכם וג'נין. מאחורינו הילדים שלנו, בנות ובני הזוג שלנו, אהבות חיינו. הורינו הקדושים. תחושת השליחות כה גדולה עד שאיש לא מדבר עליה - שהרי ברור שאדם יעשה הכול כדי לשמור על ביתו ומשפחתו. גם אם מישהו אי שם, במשרד מטה ממוזג, החליט שאנחנו לא לוחמים.
חשבנו שהתרגלנו. הרי מתחילת המלחמה, בעודנו יוצאים למשימות ביום ובלילה, הצבא הגדול ראה בנו מעין צה"ל ב'. הבנו שאנחנו חשודים אידיאולוגית - שהרי אם באנו מההתיישבות, צה"ל הגדול חושד שאנחנו פשיסטים ומשיחיים, שננצל את המדים שאנו לובשים כדי להתעמר בשכנינו. האם יש בינינו עשבים שוטים? בוודאי. בדיוק כמו שיש ביחידות הסדירות ובמערך המילואים כולו. וכשיש עשבים שוטים בחלקה שלך - תוציא אותם. אל תשרוף את השדה כולו.
מהיום הראשון של המלחמה אנחנו מרגישים שצה"ל הגדול לא מאמין באמת ביכולת המקצועית שלנו. אם היה מתבונן מקרוב, אולי היה מופתע לראות את החיילוּת השקטה והעניינית שבה אנו פועלים, את הניסיון העצום שאנו מביאים, את היוזמה והיצירתיות, את הדבקות במשימה, את רוח העשייה. אבל למה להתבונן מקרוב? למה ללמוד ולהבין את ערכו של המערך?
וכך, במקום לנצל את כוח האדם האיכותי כל כך של יחידות ההגמ"ר, הערימו עלינו הגבלות ואיסורים, תחמו אותנו בתוך גדרות היישובים, קטעו יוזמות, ביטלו פעילות. סירבו להקשיב רק בגלל שהרעיונות הגיעו מאיתנו, אלה שלא באמת יש להם קול כשמדובר בתמונה הגדולה. פגעו במבצעיות, דרשו לסמוך על כוחות אחרים - אלה של צה"ל ה"אמיתי" – אף שאנחנו אלה שמכירים כל אבן ושביל באזור, אף שאנחנו כבר כאן, זמינים ונכונים, אף שאנחנו יכולים לפעול לא פחות טוב - ולפעמים יותר. לכל זה התרגלנו. ואז מחליטים שאנחנו לא לוחמים.
זה לא עניין של הטבות. זו ההכרה בערך. זו צריכה להיות הבנה בסיסית של מי אנחנו ומה אנחנו עושים. וזה עניין של כבוד בסיסי, אנושי ומקצועי. אנחנו באמת יכולים להשלים עם הרבה. למעשה כבר השלמנו. אבל הפעם זה צורם. כי לא משנה מה תגידו, איך תגדירו ובאיזו רשימה תשימו אותנו - אנחנו לוחמים. וכבודו של לוחם יקר לו.
- אלון (שם בדוי) הוא לוחם מערך ההגנה המרחבית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
