בפרשת חיים ולדר, הסופר החרדי ששם קץ לחייו לאחר שנשים שונות טענו שהוא ניצל אותן מינית, בלטה אי-הסימטריה המוכרת ובעייתית, שהיא תוצר של נסיבות אנושיות וחברתיות עגומות: בעוד שמו ותמונתו התפרסמו ברבים, המתלוננות נותרו חסויות. לוולדר היו שם ופנים, בזמן שהקורבנות נשארו בערפל האנונימיות. מצב כזה, המוכר ממקרים רבים, מייצר אי-שוויון מובנה שפועל לרעת הנפגעות: כשאין שם או פנים, קשה לגייס אמפתיה ציבורית. לו נחשפו הנשים, קשה היה לאנשים אחרים לטעון שמדובר בקנוניה או בעלילת שווא. במקום לדבר על המחיר שמשלמים בני משפחתו של מי שהואשם בפגיעה, ניתן היה לדבר על בני המשפחה של הקורבנות, שהיו לובשים צורה מוחשית.
יובהר מיד: אין לי, חלילה, ביקורת על מי שבוחרת לא להיחשף. הביקורת מופנית לחברה, שגובה מחיר אישי ונפשי ממי שנחשפת. מעבר לכך, אמנם פתחתי במקרה חיים ולדר, אבל הדברים לא נוגעים בהכרח לנפגעים ונפגעות מהציבור החרדי – חברה שמרנית שצריכה לעבור עוד דרך ארוכה בטיפול שלה בפגיעות מיניות, ויודעת לגבות מחירים אישיים קשים ביותר מאנשים (ובפרט נשים) שלא הולכים בתלם. כשמדובר בנשים חרדיות, עצם הנכונות לשתף בפגיעה מהסוג הזה, גם אם באופן אנונימי, דורש אומץ נדיר.
הדברים פונים לאוכלוסייה הכללית: כדי להוביל שינוי ציבורי דרושה מידה לא מבוטלת של הקרבה מצד יחידים. בראש ובראשונה, הקרבה של הפרטיות. אלא שההקרבה הזאת נושאת בחובה פרי: כאשר קים ארד סיפרה בדמעות בריאיון טלוויזיוני איך הפסיכולוג יובל כרמי תקף אותה, גם הצופים לא נשארו אדישים. כאשר הפגיעה מוחשית כל כך, כשאפשר לראות את הבכי ואת הרעד, קשה יותר להישאר אדישים או להכחיש את הפגיעה.
העדתי בזמנו במשטרה על הפגיעה, והנאשם בפרשה הורשע ונגזר עליו עונש מאסר בפועל. 17 בחורים נפלו קורבן, ואיש מלבדי לא נחשף עד היום. איש מהם גם לא יצר איתי קשר
אני יודע שזה קשה מאוד, ואני יודע שיש לזה מחיר. כשחשפתי בעבר שנפלתי קורבן לפגיעה מינית דרך הרשת, נתקלתי בין השאר גם בתגובות גועליות, מכפישות או סרות טעם. אבל קיבלתי גם תגובות רבות שהיו חיוביות ומחזקות, ובעיקר הרגשתי פחות לבד. נפגעים ונפגעות חוששים שאם הם ייחשפו - כל חייהם ייצבעו בצבע הזה, ולנצח הם יישאו תווית של "קורבן פגיעה מינית", אבל זה לא המצב. אפשר להתאושש ולצבוע את החיים בצבעים אחרים.
העדתי בזמנו במשטרה על הפגיעה, והנאשם בפרשה הורשע ונגזר עליו עונש מאסר בפועל. 17 בחורים נפלו קורבן, ואיש מלבדי לא נחשף עד היום. איש מהם גם לא יצר איתי קשר. תארו לכם כמה נפגעים מסתובבים בינינו עם סוד שהופך להם את הבטן. אם התופעה נפוצה כל כך, מדוע שנפגעים ירגישו שמשהו בהם לא בסדר?
יש דברים שחשוב לדעת לפני שנחשפים, ואין ספק שזה לא מתאים לכל אחד – בטח לא כשזה עדיין מחוץ לנורמה המקובלת. צריך לדעת לעמוד מול ציבור ישראלי שיש בו מידה מוגזמת של חשדנות, ולקחת בחשבון שיהיו אנשים ציניים שיחפשו את האינטרס החבוי מאחורי הגילוי, שיטענו שמדובר ברדיפת פרסום או בהתחשבנות אישית או השד יודע מה.
שמואל מוניץצילום: אורי ברקתדרושים עמוד שדרה איתן ואמונה בצדקת הדרך. ייתכן מאוד שעדיין יהיו כאלה שיטילו ספק ויביעו חוסר אמון. ועדיין, מדובר במעשה שמחולל שינוי בדעת הקהל ומוביל לתיקון חברתי. לפחות לגביי, אני יכול להעיד שאני לא מתחרט על המעשה הזה.
אי אפשר להתכחש לכך שההשפעה של עדות גלויה, שבמסגרתה הנפגע נחשף בפנים גלויות, חזקה יותר מבחינה תקשורתית או ציבורית. נשים אמיצות כמו קים ארד או שירה איסקוב – במקרה של האחרונה, בתחום האלימות במשפחה – הבינו את החשיבות שבחשיפה, וכך גם קמפיין "הבושה עוברת צד". ככל שיגדל מספר הקורבנות שבוחרים להיחשף, כך תיחלש התפיסה המוטעית שלפיה נפגעים אמורים להתבייש.
- שמואל מוניץ הוא עיתונאי ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
