סבתי מצד אבי הייתה אישה קטנה. מטר וחצי גובהה. היא ילדה עשרה ילדים, מתוכם שרדו שישה. חמישה בנים ובת. עיניה היו כחולות וחודרות ושערה קצר ומשוח לאחור. בצעירותה מזגה שיכר בבית מרזח. בילדותי היינו אחי ואני מצפים לבואה מיפו לחיפה ויוצאים לקראתה במורד הרחוב, מזהים את דמותה הקטנה, נושאת תיק גדול ובו, ידענו, שתי חפיסות שוקולד פרה ושתי שקיות מלאות סוכריות מרציפן מצופות שוקולד, עטופות בנייר זהב.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• אני ברווז במטווח
• אבל אימא, השואה שלנו היא סוג ב'
• שיקלי, הדרך לימין לא עוברת בבג"ץ
• מבחינתם זה לא שלמה גרוניך. זה השמאל
סבתי הקטנה צעדה כ-400 קילומטר בצעדת המוות מבודפשט לגבול אוסטריה, וחזרה לבנה-אבי ואחותו שנותרו בגטו בזכות מכתב הצלה מזויף מאפיפיור שקיבל בן אחר שלה מהאחראי ההונגרי במחנה הכפייה שבו שהה ונתן אותו לה כשנמלט מהמחנה.
מעולם לא הרימה את קולה. אבי היה פונה אליה בקול חרישי מהרגיל, "אימי", בהונגרית. היא הייתה מתיישבת על כיסא במרפסת והוא היה כורע לרגליה כשבידו סכין גילוח חשופה ודקה. הסיר את נעליה וגרב הניילון, הניח את כפות רגליה בחיקו, ולאט-לאט הסיר עם התער החד את העור הקשה מכפות רגליה. אותן כפות רגליים שנשאו אותה ארבע מאות קילומטרים והחזירו אותה לילדיה. אותן כפות רגליים שנשאו את חייה, את בנה שנרצח בהיותו בן 16, באותו מסע, את בנה שנהרג במבצע סיני ואת בתה שאף פעם לא התאוששה.
סבתותיי הותירו בי את ההתפעמות מכך שיכלו לצחוק, שהייתה בהן היכולת לחבק ולאהוב, לרצות לראות עולם, לקרוא, לשוחח, על אף הגהינום ששרדו ושנותר בתוכן
אחר כך היו מתיישבים זה לצד זה, וסבתי, שקראנו לה במין שיבוש של ילדים לאמא בהונגרית "מומו" (לסבתי השנייה, שהייתה גיבורה לא פחות אך שונה לגמרי, קראנו "אוניו" - אימא), וסבתי הייתה אומרת בקולה החרישי, "עכשיו בוא נשוחח בני". והם היו משוחחים.
אבי, שמואל (טיבי) גולדשטיין, בילדותו שתי סבתותיי - אוצר נדיר בין בני דור שני לשורדי שואה - מיעטו לדבר על עברן במלחמה. למעשה, לא דיברו כלל על התקופה. כל אחת מהן, בדרכה, אמרה רק זאת: ניצלתי בזכות מישהו שהיה בנאדם. בסתר נתן לבני תעודה מצילת חיים. אכן, השואה אינה דומה לדבר. היא רצח העם הנורא בהיסטוריה מבחינת האידיאולוגיה שניצבה מאחורי המעשה השיטתי והכשירה אותו, מבחינת דרגות העינויים וההשפלות ומבחינת משך הזמן הארוך והלא יאמן. השואה היא רק שלנו. אבל יש, ולצערנו יהיו עוד מקרים של רצח עם ואסונות הומניטריים. סבל ומוות לא מודדים במידה או במשקל ולא לפי דת או גזע או מין. ואם למדנו משהו – זו היכולת להבין את כאבם של אחרים. להיות בני אדם. לא לחשוב פעמיים. לעשות משהו שיציל מישהו.
התקופה האחרונה קשה ואלימה. כשפרצה המלחמה באוקראינה תהו אנשים בתדהמה: מלחמה במאה ה-21? העולם כל כך התפתח. טכנולוגיות חדשות, הגנום האנושי פוצח. לא יכול להיות. סבי, שעבר שתי מלחמות עולם, אמר פעם: בתחילת המאה ה-20 הכריז העולם שזהו עידן חדש. טכנולוגיות חדשות, עידן של קידמה. מלחמות ואסונות בידי אדם הם נחלת העבר. ואנו יודעים שזה לא היה כך. כנראה שכל עוד יקומו שליטים בעלי שגעון גדלות וצורך עז לכבוש את העולם או לפחות חלק ממנו, כל עוד קונפליקטים מדממים לא ייפתרו, שום טכנולוגיה לא תועיל לנו נוכח הקלות הנוראה שבה ניתן להרוג בני אדם חפים מפשע.
סבתותיי הותירו בי את הגעגוע לאוכל ההונגרי שבישלו, את הגעגוע לצחוקן, למילות החוכמה שלהן, את ההתפעמות מכך שיכלו לצחוק, שנהנו מגולש טוב, שהייתה בהן היכולת לחבק ולאהוב, לרצות לראות עולם, לקרוא, לשוחח, על אף הגהינום ששרדו ושנותר בתוכן. ואולי הכי הרבה – שהיה בהן הכוח להיות אנושיות. בנות אדם. שליבן היה פתוח לסבל הזולת.
יום השואה, אלפיים עשרים ושתיים. סבתותיי, ואף הוריי, אינם כאן עוד, כמו רבים מהניצולים. הסבל האנושי עדיין נוכח. אני זוכרת אותם יום יום.
- אסתי ג' חיים היא סופרת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
