77 מנדטים נספרים למפלגות האופוזיציה בסקרים שמתפרסמים לאחרונה מול 43 לחברות בממשלת הנוכחית, זו שבנימין נתניהו הבטיח להנהיג "עם שתי ידיים על ההגה", ובמקום זאת ריפד אותה בממתקים, הוסיף מושבים כדי לדחוס כמה שיותר נוסעים, תחב אטמי אוזניים, כיוון אותה לעבר קצה הצוק - ודרך על דוושת הגז עם שתי הרגליים. 77 מנדטים שמתוכם 72 ממפלגות שהרכיבו יחד את גוש "השינוי", והפער גדל והולך כי לא עובר יום – שמא נאמר שעה? – מבלי שהממשלה מגישה למצביעי ימין ושמאל, על כרית קטיפה מוכתמת בדם, סיבה נוספת לשים את היד על הפה כדי שלא להקיא. היד השנייה צמודה ללב השבור, שלא יתפזר רסיסים רסיסים.
ועדיין. בשיחות סלון, בשיחות רשת, ואפילו לעיתים במהלך ניתוחים פרשניים נשטחת הטענה הנפסדת שלפיה "ביום שאחרי", מבחינה פוליטית, כמעט הכול ישוב להיות כפי שהיה. אולי למעט זהות ראש הממשלה. אולי גם זה לא, מוסיפים הלוזרים. למה? "כי בן גביר מתחזק", ו"כי אחרי המלחמה אנחנו שוב נתפרק ליהודה וישראל" ו"כי 40% תומכים בהקמה מחודשת של גוש קטיף".
הנה סיבה נוספת, אפשרית קצת יותר: אחרי שלושה עשורים של קמפייני "אדמה חרוכה" תוצרת נתניהו-פינקלשטיין (יועצו המיתולוגי ז"ל, שהדריכו לתקוע טריז בין הזהות הישראלית לבין הזהות היהודית, וכל הזמן לחתור לשלטון באמצעות זריעת פחד), אחרי 16 שנים תחת שלטון נתניהו בדרך כזו או אחרת, אחרי שנה של ממשלת הבלהות הנוכחית, ואחרי חודש וחצי מאז שהאדמה התבקעה ופרץ ממנה גייזר גיהינומי – אחרי כל אלה, הכוחות השפויים במדינת ישראל פוחדים לשלוט. במקום, הם מחפשים תירוץ להפסיד.
כי לשלוט זה מסובך. כי מי שמעוניין לשלוט צריך איכשהו לסלול שבילים שמחברים בין נתיבים שלא נפגשים כביכול - בין חילונים לחרדים, בין יהודים לערבים, בין מי שחושב שצריך להקים מדינה פלסטינית לבין מי שחושב שמדובר במתכון לאסון נוסף. כי "ביום שאחרי", בהנחה שיגיע, אי אפשר יהיה להישאר ברצועת עזה ומאידך גם אין גורם אידיאלי שאפשר למסור לו את המפתחות. מצב מסוכן, מורכב ולא פופולרי.
ובעיקר כי ראש הממשלה הבא ייאלץ לעשות, ב-100 הימים הראשונים שלו בתפקיד, מהלכים היסטוריים מסוכנים פוליטית ואישית, במדינה שכבר נרצח בה ראש ממשלה: לתקן את חוק הלאום, להוציא את הכהניזם מחוץ לחוק, לחוקק חוק גיוס כזה או אחר בהסכמה, לבצר את בית המשפט העליון ולחתום עם סעודיה הסכם שלום שיכלול פתרון כזה או אחר של הסוגייה הפלסטינית, בגיבוי אזורי ובינלאומי.
הגבורה האזרחית שהחברה הישראלית מפגינה מ-7 באוקטובר צריכה כעת להיתרגם לגבורה פוליטית, נטולת טהרנות משמאל או מימין ומבלי לבזבז את האשראי הפוליטי שישראל נותנת כרגע למועמד "דרך שלישית" מהסוג שזוכה לעדנה במדינות על סף פירוק אזרחי: טוני בלייר אחרי מרגרט תאצ'ר וג'ון מייג'ור, ברק אובמה אחרי בוש הבן והמלחמות במזה"ת, ג'ו ביידן אחרי דונלד טראמפ ו-6 בינואר. ובתרגום לעברית – בני גנץ אחרי ממשלת האבדון וטבח 7 באוקטובר.
בעז גאוןאסנת בן דבבשבועות האחרונים הצילו אזרחים ערבים עם תינוקות בידיים את חייהם של יהודים, חיילים מעופרה ופלורנטין יושבים בטנק אחד וחרדים התגייסו ונשבעו אמונים כולל בנו של אריה דרעי (אם תגידו שזו מניפולציה שנועדה רק להבטיח ש"שום דבר לא ישתנה", אני קוצץ לכם את הלשון. הכול משנה בעולם הפוליטי, גם מחוות כאלה). מי שטוען ששום דבר לא ישתנה איבד למעשה את היכולת להאמין ש"כן, אנחנו יכולים", אם זה חוקי עדיין לצטט את אובמה.
ואני אומר: פחדנים פוליטיים - נפלתם על מחזור הבחירות הלא נכון. אנחנו ננצח. אנחנו נשלוט. כל מי שהיה לו חלק בביזיון הנוראי שנקרא ממשלת נתניהו השישית הולך להשקיף על המתרחש מהאופוזיציה למשך עשור. למה? כי אנחנו נאמין שזה אפשרי ואז נגרום לזה לקרות. בלי פחד.
- בעז גאון הוא סופר, מחזאי והייטקיסט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
