כ-600 אזרחים ישראלים מוגדרים נעדרים שלא אותרו עד היום. אחרי רבים מהם, נראה שאיש מלבד בני משפחתם לא מתאמץ לחפש. אחד מהם הוא דניאל מיניביצקי, בנם בכורם של ורדה ויהושע (שוקי). מחר (יום שישי), 11 באוקטובר, יציינו במשפחה עשר שנים בדיוק להיעדרותו.
4 צפייה בגלריה
"הוא סיפר שהוא הרג מישהו בצבא, או כמעט הרג". הוריו של דניאל עם תמונתו
(צילום: שאול גולן)
מיניביצקי מרמת אביב ג' תל אביב, ששירת כלוחם בסיירת מגלן, היה בן 35 כשנראה בפעם האחרונה, אי שם בחג סוכות ב-2014. בבוקר הוא הודיע לאביו שהוא יוצא לעשן סיגריה, ומאז נעלמו עקבותיו. "הוא יצא מהבית במצב נפשי לא ממש טוב וכנראה שהוא חשב לעזוב כי לא היה לו טוב", מספרת אימו ורדה בת ה-71. "אני לא חושבת שהוא רצה לעזוב לתמיד. קבעתי איתו לצאת להליכת בוקר בשעה 07:00, וכשהתעוררתי בעלי אמר לי שהוא יצא מהבית. הוא האחרון שראה אותו".
האב מתאר כי בנו לא התנהג בצורה מחשידה באותו הבוקר. "הוא יצא מוקדם מהחדר ואמר שהוא הולך לעשן, כי אי אפשר לעשן בבית", הוא אומר. "הוא ירד ולא חזר. לקח כמה שעות עד שהבנו שהוא לא יחזור. אני זוכר שהוא היה רגיל, לא חשדתי שהוא במצב רוח לא טוב, ולכן גם לא היה לי חשד שמשהו עתיד לקרות. כששאלתי למה הוא יורד עם תיק, הוא אמר שהוא רוצה ללכת לבריכה, אז זה היה נראה לי לגיטימי. הוא ידע איך לגרום לנו לא לחשוד".
לדברי ורדה, "דניאל אמר לבעלי שהוא יצא לעשן למטה, וזה היה תירוץ טוב בשבילו. בדיעבד התברר שבתיק גב שהוא לקח היה ג'ינס, כמה חולצות וכוס קטנה של אספרסו עם תחתית. אחרי שבועיים מצאנו את הכוס במסדרון של הקומה שלנו".
ורדה לא האמינה אז שיחלפו עשר שנים והיא עדיין לא תדע מה עלה בגורלו בשל בנו. "אף פעם לא חשבתי שיעבור כל כך הרבה זמן, עשור", היא אומרת. "חייתי מאותו יום את הרגע ופתאום עבר זמן. בשבועיים הראשונים לא הבנתי שזה יהיה ככה לתמיד. עשר שנים זה לתמיד".
"לא הבנתי את המשמעות של נעדר שהוא איננו", מספרת ורדה. "כעבור כמה חודשים אחד מהחוקרים אמר לנו שיש עוד נעדרים, ואז הבנתי שזה אירוע רציני, שיש דבר כזה מקרים שאנשים פשוט נעלמים. פעם לא שמעתי על המושג 'נעדרים', חוץ מגיא חבר ועדי יעקובי שהיו מוכרים מהתקשורת. לא ידעתי שיש נעדרים במדינה".
ורדה מתארת שלה ולבנה היה קשר מצוין. "הוא הבן הבכור שלי", היא מתארת. "השקעתי בו הכול. אני זוכרת מתי התחיל ללכת, זוכרת הכול ממנו. הוא ילד מדהים, מוזיקאי מחונן, פסנתרן שחיבר, הלחין ושר שירים. יש לו שתי גומות חן וצחוק מתגלגל, בחור יפה-תואר. הוא גבוה, 1.90 מ', היה תלמיד מצטיין גם ביסודי וגם בתיכון. בחור עם פסיכומטרי 714, שהיה בקורס טיס וסיים את יחידת מגלן. המורות תמיד אהבו אותו, אבל הוא היה גם קונדסון, עם חיוך ביישני".
ההידרדרות
אבל, ההורים מתארים כי החיים לא הסתדרו לדניאל כמו שהוא רצה, וכמו שהם ייחלו עבורו. לדברי ורדה, מצבו הנפשי של בנה הידרדר ככל הנראה עקב אירועים שעבר כלוחם במגלן. "בזמנו נהרג בחור מהשכונה שלנו, גיא אלגרנטי, במבצע צוק איתן", היא אומרת. "היו אזעקות ורצנו למקלט, ואז דניאל קם ובפעם ראשונה סיפר דברים שהוא עבר בצבא, דברים קשים שעברו עליו. אמרתי לו שנלך להלוויה של גיא. הלכנו והיה לו מאוד קשה, הוא לא היה מסוגל להישאר שם והלך". ורדה ידעה עוד קודם על מצבו הנפשי המורכב של בנה, אבל זו לדבריה הייתה הפעם הראשונה שנחשפה לסיבה שלו.
"הבנתי שיש דברים שהוא אף פעם לא דיבר עליהם שהשפיעו עליו", היא מוסיפה. "יכול להיות שהוא גם היה פוסט-טראומטי. מעולם לא דיברנו על זה ממש. הוא סיפר שהוא הרג מישהו, או כמעט הרג. במקלט בצוק איתן הוא דיבר כמה שהוא סבל, אבל מעבר לזה לא סיפר. העובדה שהוא לא דיבר על זה בעיניי מצביעה על השפעה של זה על מצבו הנפשי".
אחרי שירותו הצבאי נסע דניאל לטייל, ובמהלך הטיול התקרב לדת ואף חזר בתשובה למשך שנתיים. "כשהוא חזר בתשובה הוא התקבל לישיבה, ואמרתי לו שיילך ללמוד ואקנה לו בתמורה מכונית. הוא אמר לי 'אמא, זה חזק ממני'. היה לנו קשר מאוד טוב וכל דבר שהוא רצה הוא קיבל. ביקשנו שיילך לטיפול בקשיים הנפשיים שלו, אבל הוא לא רצה. הוא ידע שאם תהיה לו בעיה אעשה הכול בשבילו. אנחנו משפחה מאוד מאוחדת".
את התקופה שלפני ההיעלמות בילה דניאל בחדרו בבית הוריו, שם התגורר בשנה האחרונה שלפני היעדרותו. "הוא היה בחדר שלו, במיטה, אבל לא הבנתי עד כמה הוא סובל", מתארת ורדה. "הוא היה במצב לא הכי טוב. בן 35, לפני זה התגורר לבד בתל אביב ברחוב סלמה, ואז ברחוב מנדלה. הוא החליט לחזור לגור בבית כי זה מה שהצענו לו אחרי ששיתף אותנו במצב שלו. הוא גם אמר 'אני יודע שאני לא אתחתן'. הוא היה עסוק בלשרוד".
לדברי האם, בנה גם שיתף אותה שחשב בעבר להתאבד, אך החליט לא לעשות זאת כי ידע שזה "יעשה לנו רע". שבועות לפני שעזב, הוא גם סירב להצטרף לארוחות משפחתיות, כולל בערב שלפני. "היינו משפחה מאוחדת ולכן הבנות גם כן הבינו שהוא בתקופה לא טובה", אומר שוקי. "הוא לא היה מסוגל לבוא. הבנו אותו ולא הרחקנו אותו. הוא אמר שזה לא מתאים לו".
ורדה אומרת שבנה אהב מאוד לטייל באזור הדרום, וייתכן מאוד שלשם נסע. "הדבר הראשון שעשה אחרי שיצא מהבית זה למשוך כסף מהכספומט, מהאשראי שלי ושלו", היא מספרת. "אחרי כשעה הוא הוציא כסף בכספומט בדיזנגוף סנטר, ובסך הכול משך 5,000 שקלים. הוא מאוד אהב את הדרום, מתאים לו לקחת מונית ספיישל לשם. ככה אני משערת וחושבת".
"אדם שטוב לו לא יוצא מהבית ולא חוזר", היא יודעת. "כבר עשור שהוא לא חזר. קשה לי להאמין שהוא חי באיזשהו מקום וטוב לו. קרה לו כנראה משהו, אבל מה? אני לא יודעת. אולי הוא נפל לאיזה עמק, אולי גנבו לו את הכסף ועשו לו משהו. חוסר הוודאות זו תחושה נוראית. כשבן אדם מת אתה יכול לבוא לקבר שלו, אבל במקרה של נעדר זה לא אפשרי".
"כשיחזור, לא נצפה ממנו לתשובות"
האובדן והכאב לא נותנים לה מנוח. כשהתחילה מלחמת חרבות ברזל ונחטפו 251 בני אדם לרצועת עזה, חשבה ורדה שאולי גם בנה נמצא שם. "אבל אם הוא היה בעזה כבר היו מבקשים משהו עבורו, ובזמנו שב"כ בדק את זה ולא ראה סיבה שהוא יהיה שם", היא אומרת. "אבל חלפה בי מחשבה כזו. כשאני חושבת על החטופים, אלה מקרים שונים אבל דומים. הם יודעים שהילדים שלהם סובלים. אני גם את זה לא יודעת".
"אין יום שאני לא חושבת על דניאל", היא מוסיפה. "וזה נהיה קשה יותר ככל שעוברים הימים. אני מתגעגעת לקול שלו כשהוא קורא לי 'אמא'. יש לו עדיין חדר בבית, ולי יש געגועים אינסופיים. זה לאבד ילד אבל הוא נוכח-נפקד, ואני לא יכולה לסגור מעגל. אני מדברת לאלוהים כל הזמן ואומרת לו שאם הוא חי, שאני אדע, אבל אם הוא לא חי, וזה נורא ואיום, אני לא רוצה לדעת".
האב מתאר שרק כשהתחילו החיפושים הוא הבין עד כמה מדובר באירוע רציני. "נכנסנו לעובי הקורה, הפעלנו אנשים, פירסמנו בכל מקום", הוא אומר. "שכרנו גם חוקרים פרטיים. על דבר אחד אנחנו מתחרטים - שלא בדקנו עם נהגי המוניות שאולי אחד מהם הסיע אותו לדרום".
אביו של דניאל בריאיון, ספטמבר 2018
אחרי שבנם נעלם נחשפו ורדה ובעלה שוקי למצבן של משפחות הנעדרים שלא ידוע מה על בגורלם. יחד הם הקימו את עמותת "בלעדיהם", שתומכת במשפחות שאין גוף שמסייע להן. 69 משפחות כבר חברות בעומתה, ומדי שנה לדברי השניים מצטרפות בין 12 ל-15 משפחות נוספות.
לדברי ורדה, "פונות אלינו היום משפחות נעדרים לעזור להן. הגשנו הצעת חוק בנושא אזרחים נעדרים בעזרת ח"כ נירה שפק (במקור הוגש החוק ע"י ח"כ לשעבר איל בן ראובן). מטרת ההצעה היא לעזור למשפחות וליצור מנגנון חוקי בנוגע לנכסים וכספים של הנעדרים, וגם בנוגע לעגונות. המשפחות גם נקרעות עם נטל כספי כדי להמשיך לחפש את יקיריהן, כי המשטרה לא יכולה להמשיך לחפש לנצח".
ההצעה הזו עברה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת, וחל עליה דין רציפות. "אני מקווה שבקרוב ימשיכו את הדיונים בעניינה", אומרת ורדה. "בזכות דניאל מיניביצקי יום אחד יהיה חוק".
במאי 2023 אותר במפתיע הנעדר שלום רוטבן, שנעלם למשך כשנתיים. האירוע נתן אז תקווה להורים, והוכחה שלפרשות קשות כאלה עשוי להיות גם סוף אחר. כך, ורדה עדיין מדמיינת את הרגע שבו גם בנה יחזור הביתה. "אני אשאל איפה היית, אבל לא אצפה לתשובה", היא אומרת. "אני אארגן את החדר שלו, כדי שיוכל לישון בו. העיקר שישמח. בעלי ואני עשינו צוואה, ואני בתקווה שהבנות יטפלו בדניאל גם כן ויידעו איך לעזור לו כשיחזור".
אבל, אחרי עשור של ציפיות, גם האב שוקי נותר ריאלי. "ככל שהזמן עובר החיים ממשיכים ואנחנו חיים אבל תמיד מדברים עליו ונזכרים בו", הוא אומר. "התקווה קיימת, אבל ברור שאני חושב בכיוונים לא חיוביים כנראה קרה לו משהו. אולי פגעו בו, משהו בכיוון הזה. אני לא חושב שהוא התאבד, כי היו מוצאים את הגופה שלו. לכן גם יש תקווה שהוא פשוט ישוב. בתקופה האחרונה אני לא ממש מצליח לדמיין את החזרה שלו. תמיד חשבתי שאם זה יקרה, לא נריב אותו, הוא פשוט יחזור ולא נגיד לו איפה היית ולמה ברחת. נקבל אותו ונגיד לו איך טוב שחזרת, ואנחנו אוהבים אותך. שהדברים יירגעו נשאל, אבל לא נאשים".
