אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה יחלו היום (ראשון) בשעה 16:30, והתחושות בקרב בני משפחות החטופים, במיוחד של אלו שכבר אינם בין החיים - קשות מאי-פעם.
ריאיון עם מרי שוחט ויעל אדר
(צילום: ירון ברנר)
יעל אדר, אימו של תמיר אדר שנרצח ב-7 באוקטובר לאחר שיצא להגן על קיבוץ ניר עוז וגופתו מוחזקת בידי חמאס, סיפרה באולפן ynet על הקושי שאיתו היא מתמודדת ביום הזה. "אני כותבת פוסט כל יום שבו אני כותבת שהוא חטוף", היא אמרה. "נרצח וחטוף, כי הוא נחטף בעודו פצוע. הוא נרצח מהיעדר טיפול רפואי, הוא נרצח מההתנהגות של מי שקיבל אותו בעזה והוא נשאר חטוף".
לדבריה, "אנחנו מחר נעלה לניר עוז ואני אלך לבית, או מה שהיה בית כי לא נשאר ממנו הרבה, של תמיר, כדי להדליק נר לזכרו. נלך לנקודה הפיזית שממנה הוא נחטף ופשוט נהיה. להיות עם זכרו זה כל רגע, כל דקה. הוא בתוכנו פועם, אבל מחר זה מה שנעשה. השנה היא שנה ייחודית כי זו השנה הראשונה שבה בניר עוז מציינים כל כך הרבה חללים, חטופים וחטופים שבים, ובהחלט היה קשה להחליט איך מציינים השנה את יום הזיכרון. הערב כל הקהילה תעשה טקס משותף ומחר הוא יהיה לכל משפחה. פשוט מה שקרה בניר עוז זה גדול מלהכפיל. כנראה צריך עוד רגע, עוד שנה, כדי להבין איך להתמודד עם זה. במיוחד כשמקהילה כמו ניר עוז יש כרגע 36 חטופים ומתוכם 10 שלא הובאו לקבורה.
"ביום הזיכרון החברה הישראלית והעם בישראל עוצרים יום אחד ומתייחדים עם זיכרון הנופלים. אני כל יום מרגישה את זה, וכמובן ההגעה להיום ומחר בלי קבר רק מכבידה את זה. זה קשה יותר, זה מחדד את זה יותר, אבל כל יום הגעגוע בוער בי, הכאב בוער בי, השאלות בוערות בי. אני יודעת שהבן שלי מוטל איפשהו ולא הבאנו אותו לקבורה, לא התפנינו להתאבל ולא נפרדנו בצורה שהוא הכי ראוי לה. והוא ראוי לה, הוא יצא להגן על היישוב בהיעדר הגנה ממוסדות המדינה. הוא ניסה להילחם כדי למנוע את האסון שקרה".
2 צפייה בגלריה
תמיר אדר ז"ל ואימו יעל "אין לי מושג איפה באילו תנאים הוא מוחזק"
(צילום: אייל רדושיצקי)
יעל אמרה כי לדעתה המדינה לא עושה מספיק למען החטופים בעזה שאינם בין החיים. "אני כל פעם אומרת כשאומרים 'גופתו מוחזקת' - שהיא ממש לא מוחזקת. אין לי מושג באילו תנאים, אין לי מושג איפה, לעיתים יש גם השחתה של גופות. גופה זה התוצאה, אבל זה חלל. הבן שלי הוא עולם ומלואו, הוא מילא לנו את החיים ועכשיו השאיר לנו חלל כל כך גדול וריק כשהוא איננו. המסביב שלנו חלול. אנחנו כן משתדלים לשמור ביום יום על דרך החיים שלו שהייתה עם הומור ושמחה. הוא היה נשוי להדס, אבא לאסף ונטע, ובבית הזה משתדלים לשמור על בית שמח ופתוח, אבל עדיין הוא השאיר חלל".
עוד היא אמרה: "כשאומרים 'גופה' זה להקטין את גודל האירוע. יש פה חלל עצום בשל הפקרה ויש חובה מוסרית, ערכית ומנהיגותית להשיב את כל החללים לקבורה, וגם להם אין זמן. אין לחללים זמן. אנחנו מדברים על הזמן שאוזל לחיים, הוא אוזל גם לחללים משום שהמידע המודיעיני כדי להתחקות על המקום שבו הם נמצאים גם הוא בורח לנו. כי נהרגים מחבלים בדרך, לא יודעים איפה הם נקברו, ולא סתם גם אנשי הצבא אומרים שלא בטוח שנצליח להגיע לכולם. לא בטוח שנצליח כי המודיעין בורח לנו".
מרי שוחט, אחותו של מישל ניסנבאום שחטוף בעזה, הוסיפה במשדר: "שבעה חודשים ואין לנו שום מידע מוחשי, אין לנו כלום. כל יום שעובר יותר קשה. בחיים לא האמנתי שנהיה בנקודה הזאת, אבל אני חושבת שברגע שהתקווה שלנו תיעלם אז אנחנו נהיה בבעיה. אני מאוד מקווה שמתישהו אנחנו נשמע בשורות ושהיקרים לנו יחזרו".
"יש המון סיפורים מ-7 באוקטובר שצריכים להישמע"
משה סויסה, אביו של סרן דקל סויסה שנפל בקרבות 7 באוקטובר בעוטף, סיפר במשדר על הקרב שבו נפל בנו. "ב-7 באוקטובר דקל היה במוצב הפלוגתי", הוא סיפר. "הסמ"פ והמ"פ השני שהיו איתו יצאו לסיור בוקר ודקל נשאר לבד במוצב עם החיילים שלו. עם תחילת המתקפה שהייתה בעוצמה מאוד גדולה, דקל ריכז את החיילים, חילק אותם לעמדות, והם ניהלו קרב באש נגד המחבלים. אחרי שההתקפות גברו כנראה שדקל הבין שלא ניתן יהיה לעצור אותן, אז הוא החליט להכניס את כולם למרחב המוגן שזה היה חדר האוכל. בגלל שהם היו בחוץ כולם, אז כמובן השיטה הייתה להכניס זוג-זוג תוך כדי שהוא ועוד חייל שעל ידו מחפים. הוא הצליח להכניס כמעט את כולם. בזוג האחרון הייתה התקפה מאוד גדולה. החייל שהיה לידו קיבל צרור ושם גם דקל נפל".
ריאיון עם הוריו של סרן דקל סויסה ז"ל ועם הרצל שמואל
(צילום: ירון ברנר)
גילה, אימו של דקל, סיפרה: "אחרי שקיבלנו את הבשורה ביום שני בבוקר לאחר אותה שבת שחורה, בערב הגיעו החיילים שלו יחד עם ההורים שלהם על מנת להגיד תודה על זה שדקל הציל את החיים של הבנים שלהם. אנחנו אמרנו להם תודה על זה שהם הגנו בנפשם ובגופם כדי שאותם מרצחים לא יתקדמו לפנים הארץ ויהיו קורבנות נוספות. הם סיפרו איך דקל שם כינס את כולם ואמר להם – 'לשם כך אנחנו תרגלנו ולמדנו ואנחנו נילחם עד טיפת הדם האחרונה'. בסיום מסע הכומתה שלהם, דקל בנאום שלו אמר להורים ולחיילים שכשהם יורדים לתפוס קו, הוא מבטיח לשמור על החיילים ולהחזיר את הבנים הביתה בשלום - וככה זה היה. הוא החזיר את רוב החיילים שלו הביתה בשלום".
האב משה הוסיף: "בעיניי יש המון-המון סיפורים שצריכים להישמע לאור חירוף הנפש של כל החיילים שמסרו את נפשם בימים הראשונים. כמובן שחשוב שמה שדקל עשה יישמע ויפורסם, אבל דקל לא היה לבד. במוצב פגה נהרגו 14 חיילים, שלכל אחד מהם יש סיפור גבורה בפני עצמו. גם הסיפורים האלו צריכים להישמע, להילמד ולראות איך באמת העוז שלהם, החברות והרעות וזה שהם התאמנו ביחד, עזרו בכך שניצלו עוד חיילים, ומנעו אסון הרבה יותר כבד".
הרצל שמואל, ראש היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון, הסביר במשדר על פעולות ההנצחה של החללים הרבים שנפלו מאז 7 באוקטובר. "לצערי, נוספו לנו מיום שישי עוד חמישה חללים בעזה, שבשעות אלה אנו מביאים אותם לקבורה בבתי העלמין הצבאיים. מיום הזיכרון שנה שעברה ועד היום נוספו לנו עוד 827 חללים, כך שהמספר עומד כרגע על 25,040 חללי מערכות ישראל. לצערי מ-7 באוקטובר קברנו את החללים ב-210 בתי עלמין צבאיים ובחלקות צבאיות, חלקם בבתי עלמין אזרחיים. לא פשוט להביא לקבורה את המספר הזה".
על השאלה האם ניתן להנציח מספר כה גדול של חללים והאם יש משאבים לכך, הוא השיב: "משאבים יש מספיק. אנחנו כולנו לטובת מטרה אחת – להביא בכבוד הראוי את חללי מערכות ישראל לקבורה. אנחנו קיבלנו החלטה בתחילת המלחמה, מהיום הראשון, שנביא את כל חללי מערכות ישראל לקבורה בכבוד הראוי. גייסנו את כל המשאבים ואת כל כוח האדם למשימה הזאת. היו הלוויות שהיו תחת אש, רובן בעוטף ולאחר מכן גם בצפון. במלחמה קיימנו גם כל מיני הלוויות שלפני כן לא היו לנו, כמו למשל הלוויה מדלגת - שאם יש חייל שנהרג וגר ביישובי העוטף, בגלל בעיה ביטחונית ובטיחותית לא יכולנו להביא לשם את כל הקהל, אז בשיתוף עם המשפחה קיימנו את ההלוויה במקום מרוחק במרכז הארץ. קיימנו את הטקס יחד עם הארון ולאחר מכן 'דילגה' המשפחה המצומצמת לאזור הקבורה. קראו קדיש, כמה דקות של הלוויה ויצאנו החוצה".
