לאחרונה הפכה באחמוט לעיר מוכרת בעולם מאחר שהיא נמצאת במוקד המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, ורק מעטים יודעים שבתקופת מלחמת העולם השנייה ביצעו בה הנאצים אקציה מחרידה שבמסגרתה נרצחו אלפי יהודים. האומנם דרושה מלחמה נוספת כדי שניזכר שגם בברה"מ הייתה שואה?
באחמוט נוסדה במאה ה-16 וב-1924 החליף השלטון הסובייטי את שמה לארטיומובסק, על שם פעיל מקומי במפלגה הקומוניסטית. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בה כ-5,300 יהודים. הכוחות הסובייטים נסוגו ממנה ב-1 בנובמבר 1941, ועד מהרה השתלטו הגרמנים על העיר והחזירו את שמה לבאחמוט. היהודים הוכרחו לענוד סרט זרוע לבן כסימן היכר ורבים מהם נשלחו לעבודות פרך.
ב-7 בינואר 1942 ריכזו הנאצים את היהודים ברחבה במרכז העיר. נאמר להם להצטייד באוכל לשמונה ימים, אבל כל חפציהם נלקחו מהם מיד עם הגעתם לנקודת האיסוף. לאחר שמסרו את המפתחות לדירותיהם הם הוכנסו למרתף גדול, ובמשך שלושה ימים נדחסו בדוחק וזוהמה נוראיים, ללא אוכל ומים. הצעקות והתחינות של הילדים זעזעו את תושבי העיירה, אך מי שניסה להעביר דרך הסורגים ולו מעט שלג הוכה מיד על ידי שוטרים.
בינתיים דאגו הגרמנים להכין את זירת הרצח. בבאחמוט לא היה צורך לחפור בורות הריגה כי היה מקום הולם יותר: מכרות אלבסטר (חומר המשמש להכנת גבס). בלילה שבין 10 ל-11 בינואר הובלו היהודים במשאיות מהמרתף אל פתח המכרה והועמדו בתור ארוך. בפנים, במערה מס' 46, הם חוסלו ביריות בעורף, אחד אחרי השני. העומדים בתור שמעו את היריות וידעו מה מצפה להם, נדונים לרגעי חיים אחרונים של אימה חסרת אונים.
במקביל, פעלו באותו לילה משאיות גז שבהן נרצחו כמה מאות יהודים נוספים. גופותיהם נערמו יחד עם השאר במערה. לאחר תום המלאכה אטמו הנאצים בקיר לבנים את פתח המכרה, משאירים בפנים כמה פצועים ואת קבוצת היהודים האחרונה שעליה החליטו לחסוך בכדורים. עדויות סיפרו שהצעקות נשמעו מתוך המכרות במשך ימים.
בספטמבר 1943 שוחררה באחמוט והמקומיים תהו לאן נעלמו יהודי העיירה. עד מהרה הם איתרו את הקיר החוסם את פתח המכרה, שברו אותו וגילו מאחוריו אלפי גופות שהשתמרו היטב. אלה שכבו צמודות אחת לשנייה, מחזיקות את חפציהן האחרונים, פניהן משמרים את רגעי האימה כאילו התרחשה זה עתה. כך למשל נמצאה משפחת וקסמן – שייע ובסיה, ליד קיר המכרה, כשאת רגליהם אוחזים שני ילדיהם, מאשה ומישה.
משתפי הפעולה עם הנאצים הוכרחו להוציא את הגופות ולסדר אותן בשורות כדי שתושבי העיר יוכלו לערוך מסדר זיהוי לשכניהם לשעבר. אחד הניצולים, הנער גריגורי מטביאנקו, לא הצליח לזהות את אימו. הוא זכר אותה עם שיער שחור והיה צעיר מכדי לדעת שהראש יכול להלבין תוך ימים אחדים של גיהינום עלי אדמות. בהמשך הוטמנו הגופות בקבר אחים ורק וב-1960 הועברו סוף סוף לקבורה בבית עלמין למנוחת עולמים. עד היום לא ברור כמה יהודים בדיוק נרצחו במכרות באחמוט, אך ההערכות מדברות על כ-3,000. רק כמחצית משמות הנרצחים שוחזרו.
כמו אירועים רבים של שואת יהודי ברה"מ, גם סיפורה של באחמוט-ארטיומובסק נותר כהערת השוליים בהיסטוריה שלנו, נחלתם של מיטיבי חקר בלבד. המערה שבה נרצחו היהודים הפכה למרתף היין של יצרנית שמפניה מפורסמת ורק ב-1999 הוקמה באתר אנדרטה לזכר הקורבנות שזכתה לשם "קיר הדמעות" או "באבי יאר של באחמוט". היום אפשר רק לתהות מה עלה בגורל האנדרטה כשהעיר הפכה שוב לעיי חרבות. אבל שאלה מהותית יותר היא מדוע אנחנו צריכים מלחמה נוספת כדי להיזכר, בקושי, בשואת יהודי ברה"מ? כיצד קרה ש-2.7 מיליון קורבנות זוכים למקום כה שולי בנרטיב ההיסטורי שלנו?
סימון שכטר צילום: משה בוכמן לכאורה יש לכך כמה סיבות: הניתוק של ישראל מברה"מ ומארכיוניה הנעולים עד נפילת קיר הברזל פגעו ביכולת המחקר. וממילא, הסובייטים עצמם לא אהבו להבליט את שואת היהודים (שלט ההנצחה בבאחמוט הכריז כי "כאן קבורים 3,000 אזרחים סובייטים חפים מפשע", ובאותיות קטנות "לצד יהודים טמונים כאן גם בני לאומים אחרים"). לכך יש להוסיף את המסעות למחנות בפולין ואת הדרמטיות שבשיטת ההשמדה התעשייתית.
אפשר להבין כיצד קרה שעבור הישראלי הממוצע השואה התרחשה בעיקר בין אושוויץ לוורשה. אבל מאז התנאים השתנו, מידע רב נאסף ואפילו כמה סרטים נעשו. היום, בהנחה שאיננו מבדילים בין נרצחי גאיות הריגה לבין נספי תאי הגזים, עלינו להקדיש תשומת לב מיוחדת ולהשמיע בקול רם יותר את סיפור השואה השקטה של יהדות ברה"מ.
- סימון שכטר הוא במאי ותסריטאי, יוצר התכנים של מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה ופעיל ב"לובי המיליון"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
