המקום הראשון שבו ביקר אתמול (חמישי) ראש הממשלה הנכנס יאיר לפיד היה "יד ושם", וכל הפרשנים הסבירו מייד שמדובר בתמונת מראה מכוונת לכל אלו שפתחו את כהונותיהם בתפילה בכותל, ובעיקר שזה פרומו למאבק הצפוי להתחולל כאן בקרוב, בין המחנה ה"אמוני" למחנה ה"ליברלי". לפי המסגור הזה, הכותל הוא הסמל של אלה המאמינים שמי שמחברת אותנו זה לזה היא היהדות כדת/כתוכן, ואילו מוזיאון יד ושם הוא הסמל למי שסבור שמה שמחברת בינינו היא ברית הגורל היהודית. בפוליטיקה מכנים את זה "היהודים" מול "הישראלים" – ההבדל בין מי שיהדותו היא דת/תרבות לבין מי עבורו היא זהות לאומית.
זה אחד מכלי הקמפיינים השכיחים ביותר עוד מאז בנימין נתניהו נגד שמעון פרס ב-1996, אבל החלוקה הזו לא בהכרח משקפת מציאות, אלא היא יצירה של הפוליטיקה. כי הקבוצה הגדולה ביותר בישראל היא של "יהודים-ישראלים". את הקבוצה הזאת מגדירים שמואל רוזנר וקמיל פוקס בספרם המעולה "יהדות ישראלית" בין השאר כך: "הקבוצה שחבריה מקיימים טקסים ומנהגים של יהדות ושל ישראליות ודוגלים באמונות המשלבות יהדות וציונות". רוב היהודים בישראל (73%) חושבים שלהיות יהודי זה לקיים חגים, טקסים ומנהגים. ובמקביל רוב היהודים בישראל (72%) גם חושבים שלהיות יהודי טוב זה לחנך לשירות בצה"ל.
כמובן שלא כל היהודים בארץ הם יהודים-ישראלים. יש יהודים שעבורם היהדות היא דת כמעט בלבד. הם יצומו ביום כיפור ולא יניפו דגל ביום העצמאות. הם יחשבו שיהודי טוב הוא מי ששומר תורה ומצוות אבל לאו דווקא חי בישראל. ויש כאלה שהם ישראלים לגמרי: הם לא יצומו ביום כיפור ואין להם עניין בתורה ומצוות, אבל הם ציונים, פטריוטים וילכו לטקס יום הזיכרון.
ויש גם את האוניברסליסטים: אין להם עניין מיוחד לא במסורת ולא בלאומיות. הם לא יושבים בסוכה או מדליקים נרות וגם לא חושבים שיהודי טוב משרת בצה"ל. למעשה, בכלל לא אכפת להם מה עושה יהודי טוב, כי זה לא העניין שלהם.
אבל כל שלוש הקבוצות לעיל ביחד מהוות בסך הכול 45% מהציבור היהודי בישראל. כל השאר, 55%, הם יהודים-ישראלים. או לפחות הם היו כאלה עד לפני ארבע מערכות בחירות, לפני שסיפרו להם שוב ושוב, ועוד פעם ועוד קצת, ובאופן אחר ובדרך נוספת, שזה בעצם אנחנו והם, יהודים וישראלים, ליברליים ואמוניים, ראשונה ושנייה, לא חשוב מאיזו עדה.
המשמעות העיקרית היא שהקיטוב הפוליטי לא משקף ציבור מקוטב כפי שהוא בעצם יוצר אותו. אבל יש עוד משמעות, אופטימית דווקא, והיא שכמו שהפוליטיקה יוצרת קיטוב היא יכולה גם לאחות. בהרצאה שנתן בשבוע שעבר ד"ר נעם גדרון מהאוניברסיטה העברית, הוא הראה שאף שהקיטוב הריגשי בישראל עמוק מאוד (לדבריו הכעס, השנאה והטינה שמצביעי מפלגות שונות בארץ חשים אחד כלפי השני גבוהה אפילו יותר מאלה בין רפובליקנים לדמוקרטים בארה"ב), למרות זאת - הקיטוב הריגשי הזה לא מאוד יציב. כלומר, אנחנו כועסים ושונאים אחד את השני, אבל התחושות הללו עולות ויורדות והן מושפעות מהרכב הקואליציה שבה חברה המפלגה שבחרנו בה. כלומר, אם המפלגות שלנו יושבות לבסוף זו עם זו בקואליציה - רמת השנאה שוככת, ואפילו לטווח ארוך.
תהלה פרידמןצילום: קמפיין כחול לבן מה זה אומר? שלמנהיג שיחליט שמטרתו היא להביא לשלום פנימי, יש דרך לעשות זאת; שככל שקואליציה תהיה יותר מגוונת, כך המתח הפנימי והחשש לאלימות פנימית יקטנו. קואליציות מגוונות משפיעות על עמדות ועל עומק הקיטוב. מגוונות מדינית, דתית, מעמדית, לאומית - כל השסעים האלה, עמוקים ושורשיים ככל שנדמה לנו, מושפעים מהפוליטיקה. לרע, רוב הזמן, אבל אפשר גם לטוב.
כל הזמן דנים בשאלה אם הניסוי של ממשלת בנט-לפיד בחיבור ימין, שמאל ומפלגה ערבית הצליח או נכשל. שאלה יותר מעניינת בעיניי היא מה למדנו ממנו. מה שאני למדתי זה שקיטוב הוא בחירה פוליטית, לא גזירת גורל. אפשר לתקן.
- תהלה פרידמן היא סמנכ"לית יוזמת המאה, לשעבר חברת כנסת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
