בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים הובא היום (ראשון) למנוחות רס"ם (מיל') ישי (נתנאל) גרינבאום, סמל מחלקה בגדוד 5030 בחטיבת אלון (288). גרינבאום, בן 38 ותושב לוד, נפצע קשה בדרום לבנון ב-9 באוקטובר ומת מפצעיו. באזרחות הוא היה עובד סוציאלי שבין השאר טיפל בלוחמים נפגעי טראומה. הוא הותיר אחריו את אשתו הדס וארבעה ילדים.
הלוויתו של רס"ם (מיל') ישי גרינבאום ז"ל בהר הרצל
רעייתו הדס ספדה לו, לעיני ילדיהם: "ישי שלי, אהוב שלי, איך מספידים אדם שהוא עולם? איך מסכמים? ממה מתחילים? מאז 7 באוקטובר עברנו שנה לא פשוטה. שלושה סבבי מילואים תוך כדי היריון, לידה וסוג של שגרה. לפני חצי שנה נולד לנו זוהר – אור כגדול בתור אפלה של מלחמה. היית כולך מואר. כמה התרגשנו והתייפחנו מאושר שנינו ברגע הלידה המיוחדת ואיפה ניצבים אנו היום. בדיוק שישה חודשים אחרי. היה שלום גיבור אהוב שלי, נוח בשלום. אוהבת אותך עד בלי די. שלך לעולמים, דסוש".
אביו, עופר, סיפר: "בשבוע שהיינו ליד מיטתו והיינו עטופים גם בחבריו ומפקדו ליחידה, למדנו להכיר את ישי המפקד. מחבריו ליחידה מגדוד 5030 יוצאי יחידת הנח"ל שהשנה עשו למעלה מ-300 ימי מילואים, וכרגע ממש כרגע אחרי ההפוגה של התקרית – שבה נהרג חברם ליחידה ששוכב פה לידנו, רוני, ונפצעו עוד שלושה – חזרו חבריו בסוף השבוע לגבול לבנון וחברי הכיתה שלו עכשיו בדרכם".
הוא שלח מסר לארגון הטרור בלבנון ואמר: "חיזבאללה, תיזהרו. הם חמים עליכם בטירוף. כפי שאמרו לי חבריו, מעבר לאהבת הארץ – הם יחטפו על הפגיעה בישי ורוני, ובשאר החברים".
רס"ן טל צרפתי, מפקד הפלוגה: "אנחנו נפרדים היום בצער רב ובכאב גדול ובהערכה עצומה מחברינו לנשק בעת שלחם על הגנת העם והארץ. ישי, אנחנו עומדים היום יחד וכואבים את לכתך. גיבור ישראל, אנחנו מבטיחים להמשיך להילחם ולהגן על המולדת כפי שאתה היית רוצה. אנחנו מצדיעים לך ולעד תהיה בליבנו".
שיירות דגלים לפני הלוויותיהם של אופק ואופיר
שרשרת אנושית של מעל אלף בני אדם עם דגלי ישראל ליוו את מסע ההלוויה של רס"ן אופק בכר מפקד הפלוגה בסיירת גולני שנפל בקרב בדרום לבנון בערב חג סוכות. בכר נטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין בנס ציונה. אביו אודי בכר סיפר כי אופק "הכין את החיילים ושהם חדורי מוטיבציה, שהם מאמינים במה שהם עושים - שאם הם לא יעשו, אף אחד אחר לא ייקח את הדגל הזה. אופק יכול היה לעשות כל דבר שהוא רצה - אבל בחר בצבא. אהבו אותו מאוד. הוא היה אדם שמקפיד על כל דבר, קצין משכמו ומעלה שנועד לגדולות. המדינה הפסידה".
במודיעין נפרסו אלפים בצידי הכבישים ובידיהם דגלי ישראל על מנת ללוות ולהצדיע ללוחם סמ"ר אופיר ברקוביץ' בדרכו האחרונה מביתו ברעות אל החלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין. ברקוביץ' נפל בקרב בג'באליה שבצפון רצועת עזה.
משפחת ברקוביץ' כתבה על אופיר: "אחד הסימנים הכי מוכרים של אופיר הוא החיוך התמידי על פניו והאופי האופטימי שלו. הוא ראה תמיד את הצד החיובי של הדברים, אדם ששם את טובת הסובבים אותו לפניו. אופיר, בן הזקונים לסימונה וברוך, אח צעיר לאורן ולאביב, נולד ברעות והתחנך בבית הספר "עמית" ובהמשך בתיכון מכבים רעות. כאשר היה בכיתה ט' הכיר אופיר את חברתו, רוני ומאותו הרגע היו השניים יחד באהבה גדולה. כנער היה אופיר פעיל מאוד בשבט הצופים ברעות, שבט אופק. הוא אהב לטייל, ללכת לים, ספורט אתגרי, רכיבה על סקייטבורד, סקי וסנואובורד".
בצבא שירת אופיר בשריון, בגדוד 52 של חטיבה 401. הוא היה תותחן מ"פ, תפקיד יוקרתי ביותר שהגיע אליו בזכות איכות הביצועים שלו בתפקיד. מהשביעי באוקטובר היה אופיר בלחימה ברצועת עזה אך הקפיד להרגיע את הוריו ואחיו בכל פעם שחזר כדי למנוע מהם דאגות. כך היה אופיר, חברותי וטוב לב הדואג קודם כל למשפחה והחברים ורק אחר כך חושב על עצמו. שם את טובת האחרים לפניו. אופיר היה צפוי להשתחרר מהצבא בעוד כחצי שנה וכבר התחיל לתכנן עם אחיו הגדולים את הטיול של אחרי הצבא. ביום ראשון הוא היה אמור להגיע הביתה לחופשה מהשירות.
"הדבר שהכי אפיין אותו זו שמחת החיים שלו", סיפרו בני המשפחה, "הוא היה אדם אופטימי עם רוח חיובית שלא נתן לקשיים להפריע לו בדרכו הטובה, הצחוק והחיוך שלו ילוו אותנו לעד. גם במותו המשיך אופיר להעניק מטוב ליבו. איבריו נתרמו ויצילו חיים".
אלישיב נפל בלבנון, איבד את סבו במלחמת יום כיפור
שלשום הובא למנוחות סמ"ר אלישיב איתן וידר, בן 22 מירושלים, מפקד כיתה בסיירת גולני, שנפל בקרב בדרום לבנון לצד ארבעת חבריו. אלישיב, החמישי מבין עשרה אחים ואחיות, נולד למשפחת וידר הירושלמית.
לדברי שאול, בן משפחה קרוב, אלישיב בחר כבר בגיל צעיר לחרוג מהדרך המסורתית של אחיו הגדולים. בעוד שאר האחים למדו במוסדות בירושלים, אלישיב בחר לנסוע לתיכון מרוחק בישיבה תיכונית באזור המועצה האזורית אשכול, שם הדגש היה על חיבור לטבע ולעבודת אדמה. "הוא בחר את המסלול שלו לבד", מספר שאול, "היה לו חיבור עמוק לאומנות, לציור, לצילום, והוא היה מטייל הרבה בטבע וכותב לעצמו. זה חלק מהאופי המיוחד שלו – שקט, מופנם, אך תמיד עם חיוך מבויש. בכל שיחה היה מחייך ומדבר בשקט ובנועם".
עוד הוא אומר: "יחד עם זה היה לו ברור שהוא ישרת שירות מלא וקרבי. הוא למד שנתיים בישיבת עלי ובגיוס נובמבר לפני שנתיים הוא התגייס. הוא עשה גיבוש לשייטת, סיים אך לא התקבל ליחידה. בלוויה אמא שלו סיפרה שהוא רצה להגיע לסיירת גולני אך הן לא מרשים לעשות גיבוש אם באותו חודש עשית גיבוש קשה ליחידה אחרת. ההורים שלו הרגישו שהוא היה מאוד עצוב ושלא כדרכם הם ניסו להפעיל פעם ראשונה קשרים, הוא התקבל, הצטיין ועשה את המסלול. היה לו שילוב ייחודי של נחישות למלא את המשימה הלאומית לצד אישיות עדינה ורכה".
סבו של אלישיב, חיים, נהרג במלחמת יום כיפור בתעלת סואץ לפני 51 שנה, כך שאביו של אלישיב, מוטי, נוסף על כך שהתייתם הוא כעת גם אב שכול.
שאול סיפר גם השכול במשפחה: "מוטי, אביו של אלישיב, התייתם כשהוא היה בן חודשיים. אני זוכר את הכאב הגדול שאביו חיים נהרג במלחמת יום כיפור. אני הייתי בן תשע. הם היו במוצב חיזיון בתעלת סואץ, הם עמדו שלושה ימים שם כשהמפקד שלהם נפצע כבר ביום הראשון, והם בעצם היו חיילים ללא הכשרה עד שהם החליטו להיכנע לאחר שהכניסו להם גז ולהביורים לתוך המוצב. מכיוון שאלישיב היה מופנם רק עכשיו החברים מגיעים ומספרים וכל מי ששומע משתאה מהנתינה האינסופית לכל מי שזקוק לעזרה. הוא היה אדם שעשה את המקסימום לאחרים ולכן גם נפל עם המ"פ בתור לוחם חוד".
