בג"ץ, בדעת הרוב והמיעוט שלו, הותיר היום (חמישי) לשר איתמר בן גביר פרס ניחומים. הוא יכול להמשיך ללכת עם הטייטל המפוצץ שבו הוא מתהדר - "השר לביטחון לאומי", ממש כמו באמריקה. בכל היתר בג"ץ, בגדול, קבע שהוא חייב להתנהג פשוט כמו כל שר - הן בכל הקשור להתוויית מדיניות המשטרה והן בכל הקשור לחקירותיה - ב"ממלכתיות". זו מילה שהוא סירב להכניס לחוק. כשר הוא צריך לפעול תוך התייעצות עם הייעוץ המשפטי לממשלה, ולא כפרא אדם המושל בכול.
גם השופטים השמרנים שמעל הכול לא רצו להתערב בחקיקת הכנסת, הסבירו כי ניתן להשאיר את "חוק בן גביר" על כנו, אך להעניק לו "פרשנות מקיימת", שהיא למעשה צמד מילות הקסם להשארת המצב כפי שהיה מבלי לבטל את החוק. יפים הם דבריה של שופטת הרוב יעל וילנר, שהטעימה כי הסמכות לפסול חקיקה ראשית על ידי בג"ץ תופעל "במשוֹרה וביד רועדת, ורק לאחר מיצוי המאמץ הפרשני ליצוק לחקיקה תוכן שימנע את סעד הביטול".
בהקשר הפוליטי, בג"ץ עשה לשר בן גביר מה שנתניהו חושש לעשות לו - להעמיד אותו במקום בכל הקשור להפעלת סמכות. ההגנה ההיקפית שנתניהו מעניק לו מפני העמדתו במקום בשל אין-ספור החריגות הפולשניות בתפקודו, שעולות להשקפת היועצת מיארה עד כדי פיטוריו מתפקידו כפי שהציעה, קיבלה תוקף של בג"ץ, שבשורה התחתונה מציב לבן גביר מחסום מפני שימוש לרעה בסמכויות שמעולם לא הוענקו לו.
כל אלה לא הזיזו לנתניהו עד כה. שלמות הקואליציה, ובעיקר המשך שלטונו, הם המכתיבים את תגובותיו - לא בפעם הראשונה. בן גביר משמש עד כה, בחסות ראש הממשלה, פרא אדם שימושי להרתעת מערכת המשפט, ולהפחדת היועצת המשפטית לממשלה ושומרי הסף. תאוות הנקמה שלו במערכת המשפט המעמידה אותו לדין מאיינת את הכול. אף על פי כן, ניתן להעריך שנתניהו המחלים מניתוח להסרת הערמונית, ושנגרר השבוע על ידי בן גביר להצבעה בכנסת בעל כורחו, בטח חייך את חיוך חתול הצ'שייר הסרקסטי שלו למקרא הדיווח על מתן פסק הדין.
את שר המשפטים יריב לוין, לעומת זאת, שום דבר לא מצחיק כשזה נוגע להתערבות בג"ץ בחקיקת הכנסת. נאמן לדרכו המהפכנית הוא פרסם מיד הודעה שבה תקף את השופטים. "באיזו מדינה שופטים שבוחרים את עצמם יכולים לפסול על חודו של קול חוק שהפרלמנט קיבל בשלוש קריאות?", תהה. "רק בישראל הדמוקרטיה הולכת ומוחלפת בשלטון של קומץ שופטים, שמסרבים אפילו לקיים שידור חי של הליכי הבחירה הפסולים של עצמם.
"רבים מאוד מבינים היום שאסור שזה יימשך", הוא המשיך, וניצל עוד התנגשות בין הרשויות לקידום החקיקה שלה הוא משווע, אך שאותה, לפחות לפי שעה, הוא לא מצליח לקדם באמת. לוין סיכם כי "הגיע הזמן להחזיר את הסמכות לריבון - העם. אני מקווה שכל מרכיבי הקואליציה יתעלו לגודל השעה ויאפשרו לבצע סוף-סוף את השינוי הדרוש בשיטת בחירת השופטים".
אין ספק שתוצאות פסיקת בג"ץ משמחות את כל מתנגדי המהפכה המשפטית. "חוק בן גביר" היה למעשה הסנונית הראשונה שהקדימה את "הרפורמה" של לוין ונתניהו, שלהצגתה על ידי שר המשפטים ימלאו בתחילת השבוע הבא שנתיים. אותו חוק נרקם אז במסגרת ההסכמים הקואליציוניים, כ"דמי רצינות" לצירופו לממשלה, עוד טרם הוקמה קואליציית נתניהו. החוק נחקק, כמובן, למרות התנגדות היועצת המשפטית לממשלה, והתברר שוב שבסוגיות ליבה משטריות כמו ביטול עילת הסבירות, רוב שופטי בג"ץ קיבלו את עמדתה.
חמישה מתוך תשעת שופטי העליון שדנו בעתירות החליטו כי יש לפסול את ביטול סעיף ההתערבות בחקירות, אחד מיני כמה תיקונים שהוכנסו בפקודת המשטרה, ולמעשה הטילו ציווי על בן גביר להמשיך לקיים את מדיניות הריסון שקיימו כל השרים לפניו בהתוויית מדיניות המשטרה.
ניתן להעריך שנתניהו המחלים מניתוח להסרת הערמונית, ושנגרר השבוע על ידי בן גביר להצבעה בכנסת בעל כורחו, בטח חייך את חיוך חתול הצ'שייר הסרקסטי שלו למקרא הדיווח על מתן פסק הדין
על הדרך קיפד בג"ץ על דעת כל השופטים את שאיפתו של בן גביר להיות "מפכ"ל-על", כשהוא שולט לגמרי בשיקול דעתו העצמאי של המפכ"ל שמינה, רב-ניצב דני לוי. ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון עוזי פוגלמן, שכבר הספיק לפרוש לפני חודשים ספורים ותלה את גלימתו, הדגיש כי אפילו בהתוויית מדיניות הפגנות על השר להתייעץ קודם לנקיטת הליכים.
הבג"ץ הזה, למעשה, קובע ומחדד שוב מושכלות יסוד ביחסי אזרחים ושלטון עם המשטרה – המשטרה צריכה להיות משטרה למען העם תוך שמירה על זכויות האזרח הבודד, ולא משטרה למען השלטון על חשבון האזרחים. לפחות מבחינת שופטי בג"ץ.
פסק הדין הזה מהווה סטירת לחי מצלצלת (ונוספת) לקואליציה ששמה לה למטרה לשנות את חוקי המשחק. הגם שהחוק בכללותו לא בוטל, הוא מקפיא את המצב שהיה ערב מינוי בן גביר. בג"ץ גם מראה בשתי דרכים את חשיבותו כמחסום האחרון מפני רמיסת זכויות האדם – "המפגין", "החשוד", "הנחקר", זה שפולשים למרחב האישי והפרטי שלו בתקופה שבה זכויות האדם מאותגרות מדי יום. שופטי בג"ץ הילכו בפסיקתם הדרמטית על חבל דק.
הרוב הליברלי, על חודו של שופט, קיבל החלטה לבטל את סעיף החקירות. אסור גם לשכוח שהיום המצב שונה עקב פרישתו של פוגלמן, שכתב את דעת הרוב ברוח מה שהיה "פעם". אבל אל לנו להתבלבל. כבר היום, רוב השופטים בבית המשפט העליון הם שמרנים, למרות שלא נס ליחם משמירה על עקרון הדמוקרטיה והחוקה. השופט אלכס שטיין הבהיר כי התיקון לא הסמיך את השר לפעול מתוך שיקולים פוליטיים-זרים בקביעת המדיניות; וכי המשטרה – גם אחרי התיקון – חייבת לפעול כדין, במקצועיות ובממלכתיות תוך כיבוד זכויות הפרט.
3 צפייה בגלריה
ספוילר: גם השבוע הוא לא ימונה לנשיא קבוע של ביהמ"ש העליון. יצחק עמית
(צילום: אלכס קולומויסקי)
השופט נעם סולברג סבור כי אין בתיקון כדי לפגוע בעקרון הממלכתיות ובעצמאות המשטרה, וכי אין בו כדי לשנות ממערכת היחסים שבין הממשלה לבין המשטרה, או לגרוע מעצמאותו המקצועית של המפכ"ל. התיקון לא גרע מחובתה של המשטרה לפעול באופן עצמאי, מקצועי, ממלכתי ובלתי תלוי. גם שופטת העליון גילה כנפי-שטייניץ שימרה את סמכויות השר ערב התיקון, ולמרות שלא תמכה בביטול סעיף החקירות, קבעה חובת התייעצות של השר עם שורה של גורמים, בהם היועצת המשפטית לממשלה.
לקראת יום שלישי הקרוב, מועד כינוס הוועדה לבחירת שופטים על ידי שר המשפטים יריב לוין, ששוב, ספוילר, לא יבחר נשיא לעליון, למרות צו בג"ץ המורה לו לעשות כן עד 16 בינואר - תוך שבועיים מהיום - מעניינת עמדתו הבלתי-מתפשרת על המהות של השופט יצחק עמית, כיום ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, שנחשב ליריבו המר של לוין.
"התיקון כולל שורה של קשיים המביאים אותו לסף פסילתו בשל היותו בלתי-חוקתי. יחד עם זאת, נמצא כי ניתן להסתפק בתוצאה שאליה הגיע ממלא מקום הנשיא בדימוס השופט פוגלמן. התיקון לפקודה יצר מבנה משטרי-תשתיתי פגום בכך שהסיט את נקודת האיזון שעוצבה לאורך השנים בין עצמאות הדרג הפיקודי לבין סמכויות הדרג המיניסטריאלי. נמצא כי נקודת האיזון הוסטה... הסטת נקודת האיזון מובילה באופן בלתי-נמנע לפוליטיזציה של המשטרה משום שהשר, שמטבע הדברים הוא בעל עמדות והשקפות עולם פוליטיות, הפך לגורם היחיד המנווט את הספינה", כתב.
"משכך, נמצא כי התיקון גרם לפגם מבני-משטרי אשר מוביל לפגיעה אינהרנטית בזכויות אדם חוקתיות. קיימת תכלית נוספת וסמויה של מתן כוח עודף לשר ללא הגבלות, ללא בקרה וללא איזונים ובלמים; וכי בחלוף שנתיים מאז נחקק התיקון, ניתן לומר כי התיקון לא הגשים את מטרותיו ולא צלח את מבחן התוצאה בשטח. הושארה בצריך עיון השאלה אם במסגרת הבחינה החוקתית יש ליתן משקל לפגמים בהליך החקיקה, במובן זה שבית המשפט יוכל להציב רף נמוך יותר לביטולו של חוק".
